האיש ושעתו הגדולה

הראשון שיקום ויודה בפה-מלא, ובעקבותיו יגיעו אחרים.

הסופר הרב יוסף אליהו , ו' באייר תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


עניין רדיפתם של מי שהשתתפו בגירוש אנשי ה"גוש" מבתיהם עלה שוב, והפעם בשבועון האיכותי "עולם קטן": יהודי יקר מיצר על בוז ויריקות שהם מנת-חלקו של הרב הצבאי הראשי בתקופת הגירוש, הרב וייס. הכותב תמה, כיצד זה הציבור שותק לנוכח מעשים קיצוניים כאלה. אם עורכיו של השבועון המאוזן בחרו להשמיע שוב קול זה, כנראה שהמצב באמת קשה. בודדים מתוך הציבור אינם נותנים לרב וייס מנוח.


וכיוון שברגישות עסקינן, נפתח ונאמר כך: מה ש"מקפיץ" כיום עם כל דיווח על "רקטה שנורתה" לעברנו (לא "טיל", חלילה. משהו עדין כזה, שמזכיר רקטות פינג-פונג על שפת-הים). מה שגורם לאנשים לבדוק את סף השפיות הנפשית שלהם אינו דווקא הריסת ה"גוש
כשלעצמי, איני יודע כיצד אפשר לירוק על אדם גם אם לא היה רב בישראל. דרוש לכך יותר מקורטוב של חוסר עדינות, אך מי יודע אולי בדור שבו מנהיגים מגרשים בגסות אנשים מבתיהם והורסים את פרנסתם וחייהם, אולי בדור שכזה אין פלא שיש מי שעדינות נפשם הושחתה. יש קשר הדוק בין ראשי העם לבין שוליו: על האש שאכלה "...בִּקצה המחנה" (במדבר י"א, א') פירש רש"י שני פירושים: "במוקצין שבהם לשפלות", ופירוש שני: "בקצינים שבהם". וכמו תמיד בדברי אגדה אין מחלוקת בין הפירושים. כל פירוש מדגיש פן אחד של העניין. שני אלה הם שני הקצוות המהווים את העם. על הקצין העומד בראש לשקול את צעדיו היטב שכן התנהגותו תגרור לבטח הנהגה דומה גם בשדרה האחרונה שבעם.

וכיוון שברגישות עסקינן, נפתח ונאמר כך: מה ש"מקפיץ" כיום עם כל דיווח על "רקטה שנורתה" לעברנו (לא "טיל", חלילה. משהו עדין כזה, שמזכיר רקטות פינג-פונג על שפת-הים). מה שגורם לאנשים לבדוק את סף השפיות הנפשית שלהם אינו דווקא הריסת ה"גוש". העוול המשווע נעוץ בעיקר בפער העצום שבין האסון שהמיט השלטון על ה"גוש" והעם לבין הקלות הבלתי נסבלת של השכחת הפשע והסליחה למבצעיו. המרחק בין מה שעוללו לאנשים שחרפו נפשם ונפש משפחותיהם עבור העם לבין ה"קידום הטבעי" של רוב מבצעי הפשע בחברה הוא שגורם לאנשים לשאול את עצמם בשקט: מי באמת כאן הוא ה"לא נורמאלי"?!

לכן, כל החפץ להגן על השותפים לגירוש הסובלים על לא עוול בכפם מידי קיצוניים, עליו להוכיח שהמניע לדבריו הוא עניין אחד בלבד: רגישות נפשית למראה סבל של אנשים חפים מפשע. את זאת יעשה בכך שיקדים ויפרסם לפחות שלושה מאמרים נרגשים על סבלם של אנשי ה"גוש": על הילדים שלא נרדמים בלילות, על הבחורות שמתקשות ליצור קשר נפשי לקראת חתונה, על התורים לפסיכולוג, על הורים מלאי אמונה שאמרו לילדים שלא נורא לחיות בצל הפצמרי"ם כי ה' יגן על כל מי שמגן על יהודים ועל ארץ ישראל, וכעת אינם יודעים כיצד לרפא את משבר האמונה הפוקד את ביתם... שֶׁיכתוב תחילה על מה שגזלו מילדי ה"גוש", כשהרסו להם את ה"מָּחנה" (במלעיל) שעמד בין השיחים, בקצה הישוב.


מדוע לא יורקים על האלוף רון-טל, למשל? אולי משום שהוא לא מאנשי שלומנו. הוא עוד יכול להתלונן במשטרה. ואולי גם משום שלדעתם של אותם קיצוניים הוא פשוט "לא שווה את היריקה"
לא מזמן עברתי עם ילדי בשכונת ילדותי בת"א, ומצאתי עצמי מספר בשחוק-נעורים: "כאן היינו משחקים כדורסל עם מיקי ברקוביץ'... בחירבה ההיא היינו שומרים את הצמיגים למדורת ל"ג בעומר, והחבר'ה מהשכונה הסמוכה היו באים לגנוב לנו. פעם עמדתי...". לרגעים שבתי להיות הילד הצופה במתח אל הוואדי (כיום, נתיבי איילון) שהפריד בין השכונות, ומזעיק את ה"גדולים" ברגע שה"פושטָקים" משכונת 'התקווה' נראו בין קני הסוף... ואז, לפתע, בשבריר-שנייה, קלטתי מה עוללו למאות ילדי ה"גוש": פשוט, מחקו את ילדותם. אין להם לאן לחזור פעם עם ילדיהם... מחוזות ילדותם הפכו לדמיון חולף ואבק פורח.

לאחר שיכתוב בסערת-נפש, למשל, על ילדי ועוללי כפר דרום הכלואים מזה 900 ימים בשני מגדלי בטון באשקלון, אין כל ספק שסוף-סוף יתעוררו נימי נפשו העדינים של הציבור שהִתאבנו משום-מה. העם יצא להגן גם על אותו מיעוט ממשתתפי הגירוש שהפך להיות השעיר לעזאזל של רוב חבריהם שהתקדמו יפה מאוד בזכות הגירוש.

וכאן יש עימי דבר-מה אישי. אקדים שלא זכיתי להכיר אישית את הרב וייס, למעט הרצאה ששמעתי מפיו במסגרת קורס צבאי (הרצאה מרגשת שתוכנה זכור לי היטב), ודבריו בכ"ח באייר ב"מרכז הרב" לפני מספר שנים. המהפך החיובי הגדול שחולל בצה"ל מעת כניסתו לתפקיד הרבצ"ר הוא מן המפורסמות שאינו צריך לראיה.

ובכן שימו לב, רבותי: לא על כולם יורקים...

מדוע לא יורקים על האלוף רון-טל, למשל? אולי משום שהוא לא מאנשי שלומנו. הוא עוד יכול להתלונן במשטרה. ואולי גם משום שלדעתם של אותם קיצוניים הוא פשוט "לא שווה את היריקה". לאחר שלא קיבל את מה שחשב לקבל בתמורה לניצוחו על הגירוש (שהיה בניגוד למצפונו), רק אז נזכר לעזוב את הצבא.


לא קל להודות בטעות, ועוד בגורלית שכזו. אבל מבן-תורה כמוך שבוודאי דיבר לא אחת בפומבי על יהודה שהודה וזכה בשל כך למלוכה מצפים בכיליון עיניים...
ממנו כנראה שלא מצפים לכלום, אבל ממך, הרב וייס, מאיש אציל ורגיש כמוך שאינו חושש להוזיל דמעה בציבור, ממך כן מצפים. אתה ודאי לא עשית זאת משיקולים של קידום אישי.

מבין כולם יודעים שאתה הקרוב ביותר לאנשי ארץ ישראל, לגיבורי ה"גוש". אתה ודאי מבין את גודל האסון, את גודל המשגה. הם מאמינים שאינך נרדם מהר בלילות. ועל רקע דברים שאמרת בעבר, הם מצפים שתשלים את המהלך. שתהיה הראשון מכולם שיקום ויודה בפה-מלא, ובעקבותיו יבואו אחרים. בעקבותיו, אולי גם הרבצ"ר הנוכחי יהרהר לנהוג אחרת ממה שנהגת אתה.

לא קל להודות בטעות, ועוד בגורלית שכזו. אבל מבן-תורה כמוך שבוודאי דיבר לא אחת בפומבי על יהודה שהודה וזכה בשל כך למלוכה מצפים בכיליון עיניים...

גם אם קטון אתה בעיניך (ומכריך מספרים על ענוותך האישית), הלא ראש המערכת הרבנית-צבאית היית, ה"כהן משוח-מלחמה" של צה"ל, וככל שתקטין עצמך לא תוכל להתעלם מן האחריות. אם תרצה: היית העגלון שהוביל את הרבנים-הצבאיים אחריו. אתה סיפקת את ה"הכשר".

בתשובות רבי עקיבא איגר (מהדורה תניינא, תשובה ג) מצוייה תשובה נדירה אל עגלון שהוביל את עגלתו בלילה חשוך. העגלה התהפכה, ושני נוסעים שנרדמו מאחור נהרגו: אחד מהם, היה בנו... האיש מבקש כפרה על מה שעולל בשוגג הגמור ביותר, ודאי שלא עשה זאת לקידומו האישי. ורבי עקיבא איגר עונה לו שבהתחשב בכך שהוא כבר קרוב לגיל זִקנה הריהו נותן לו סדר-כפרה "קל":

א. לצום במשך שלוש שנים: בימי שני וחמישי, בערבי ראש חודש, ובעשרת ימי תשובה. ובשלוש השנים שלאחר מכן. לצום בימים הנ"ל, אך רק חצי-יום.

ב. לא להשתתף כל ימיו, בחתונות של מי שאינם מבני משפחתו.


הרב וייס כבר הוכיח בחייו שיש בו הכוח להפוך טרגדיה אישית למנוף עצום שבעזרתו הרטיט אלפי לבבות, וליבה אותם לעליית מדריגה בעבודת ה'. כעת הוא נדרש למשימה חדשה
ג.
לחשב כמה הייתה עולה לו חתונת בנו עם הנדוניה ושאר ההוצאות, ובסכום זה יקים קרן שמרווחיה יפרנסו ילד עני ויחנכוהו לתורה עד גיל 15, ואז יבחרו ילד חדש. כמו-כן יממן לימוד של 10 אנשים בכל יום בשנת האבל: אמירת משניות וקדיש בכל יום-שנה, ומשלוח עשרה שיבקשו מחילה על קברם של הנפטרים מדי שנה.

הרב וייס כבר הוכיח בחייו שיש בו הכוח להפוך טרגדיה אישית למנוף עצום שבעזרתו הרטיט אלפי לבבות, וליבה אותם לעליית מדריגה בעבודת ה'. כעת הוא נדרש למשימה חדשה: להיות ה"סַּמָּן-הלאומי" של ההתנערות מאותה נסיעה לא זהירה בלילה החשוך והנורא. טעינו? הבה נתרומם. נחשב כמה השתכרנו בחודשים בהם עסקנו בגירוש (ואולי יצטרפו עוד מספר רבנים צבאיים החרדים מיום הדין), ובטכס פומבי נתרום את הכסף להקמת קרן לאנשי ה"גוש". שם לא חסרים ילדים עניים שצריך לפרנסם וגם לשקמם לתורה ולמעשים טובים. משהו סמלי על שבר נורא. נֹאמר שאומנם היו לנו חישובים טהורים לשם-שמים שרק אלוקים יודע עד כמה היו אמיתיים, אך כעת מתברר שטעינו, שעזרנו לעגלון מטורף ועיוור להנהיג עגלה בחושך וכתוצאה מכך אנשים נהרגו, נשארו נכים לכל חייהם, ומי יודע מה צופן העתיד?

"סליחה, רבותי... סליחה", נלחש בקול חנוק והדמעות תזלוגנה חופשי... הרב וייס יהפוך באחת לגיבור הלאומי שאנשים כה מחפשים היום. בכל יום חמישי הוא יתן שיעור באתר הקראוונים בניצן, והנשים הלבביות והעממיות תשלחנה לאשתו סָלוּפִים וחִילבה לכבוד שבת. הביקוש לפסיכולוגים ירד שם בעשרות אחוזים, ורק 30% מילדי ה"גוש" יזדקקו להם. גם הבחורה מה"גוש" שדיברה איתי ואינה מצליחה להבין מה הטעם להתחתן עם ידידהּ, תזמין את הרב וייס לסדר חופה וקידושין והוא ירגש את כולנו בדבריו...

יש קונה עולמו בשעה אחת.