פקחתי את עיניי, היה אז חודש אב. הבנתי כל מה שהיה נרמס ונחרב. נטעה בי השקפה להיות שותפה, לתקן מבפנים, ויותר מחמישים שנה הייתי בין המאמינים התמימים. מראה של דגל כחול-לבן היה גורם לי תחושת גאווה כאילו הוא קדוש ממש, כאילו הפרוכת בעצמה. הלבשתי בגדי מלכות לכל מי שהיה בשלטון בלי לשים לב שהתורה שלו היא עיתון. ייחסתי כוונות טובות ועוצמה רוחנית, רק בגלל שהחזיקו בידם חרב וחנית.



הנס הזה לראות את הגבול מיגון לשמחה הוא מחייב שמחה ותודה. איננו יושבים בשמיים וצופים על כל המהלך. איננו יכולים כאן ועכשיו להבין לאן כל דבר שייך

העיניים סירבו לראות שלילה וכישלון גם לנוכח תאוות, שחיתות ורפיון. כל כך רציתי שעל כל פשעים תכסה אהבה. אבל זה לא חינוך, כאן זאת מדינה. לא בארץ ישראל קם העם היהודי. עם ישראל נוצר במצרים, ובמדבר קיבל את התורה. עם ישראל איננו אוסף משפחות או התגבשות של חברה. לעם ישראל יש יעוד שלשמו נברא. לעם ישראל יש ברית עם ה', והבטחה. והנס הגדול, העצום והמופלא להציץ לרגע, לראות שזה תהליך גאולה.

הנס הזה לראות את הגבול מיגון לשמחה הוא מחייב שמחה ותודה. איננו יושבים בשמיים וצופים על כל המהלך. איננו יכולים כאן ועכשיו להבין לאן כל דבר שייך. אנו יכולים לרצות להבין לפי מה שכבר קרה, אבל לרגע לא להרים את האצבע מהתורה. מת אב, המקדש, פעמיים נחרב. עם ישראל שרד גלות ארוכה וקשה ועומד עכשיו על המפתן, ההבטחה מתגלה. הלב כל כך נוטה לפרוח לשמוח. לשכוח מה? מי שלא קורא בשם ה' על כל המעשים ומי שמתנער מהתורה ומישראל עם קדושים, אולי בחשבונות שמיא, כך הגאולה אך בעיני בשר ודם דרכו נכשלה. לתקן מבפנים? בפנימיות שלנו יש תורה והיא קדושה, מקיפה עולמות, רחבה ועמוקה.

פקחתי את עיניי, והריני מבינה שגם הלב עוד ימלא שחוק ורינה. מדינת ישראל היא שלנו, לא אנחנו שלה. עדיין לא מאוחר לחדש מסילה, ובית אל מחכֶה בקצה הדרך העולה.