על השירות הלאומי

ממש לא הצלתי את עם ישראל. אולי אפילו גרמתי לו נזק.

עתיה זר , י"ג באייר תשס"ח

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בהזדמנות זו שמקצצים תקנים של שירות לאומי, רציתי לומר כמה מילים.


שנת השירות שלי שהייתה די מזמן, עדיין מלווה אותי. כן, היא תרמה לי המון. אכן, בסיום השנה הייתי אדם אחר: בוגרת יותר ומחושלת יותר, אבל ממש - ממש לא הצלתי את עם ישראל. אולי אפילו גרמתי לו קצת נזק
מה את יכולה לומר על שירות לאומי? תחשבי רגע, תיזכרי בשנה או שנתיים שירות שלך. סקר קצר שערכתי מניב בעיקר תשובות מסוג זה: זה תרם לי המון... אני לא אותה אחת שהייתי לפני השירות...  זה מבגר מאוד.. מכנה משותף יש לכל התשובות: זה תורם המון, בעיקר לבת המשרתת. אם מנסים להעמיק מעט ולבדוק האם היא חשה שהיא אכן תרמה לאומה כמו שהיא חשבה לפני שהתחילה את שנת השירות, התשובה ברוב הגדול של הפעמים היא לא. היו מסתדרים גם בלעדיה, באופן זה או אחר. שנת השירות שלי שהייתה די מזמן, עדיין מלווה אותי. כן, היא תרמה לי המון. אכן, בסיום השנה הייתי אדם אחר: בוגרת יותר ומחושלת יותר, אבל ממש - ממש לא הצלתי את עם ישראל. אולי אפילו גרמתי לו קצת נזק.

זה החמצה אחת הייתה כשהלכתי לשרת בישוב המוגדר כ"עיירת פיתוח". היישר מבועת האולפנה צנחתי לעיירה, לסגנון הדיבור הבוטה והגס, לאנשים שמשקרים בלי להניד עפעף, לסניף מועט חניכים שהישג גדול הוא כשהם מגיעים עם חצאית (הבנות) וכיפה (הבנים), אבל גם כשהם מגיעים השפה שלנו היא כל כך שונה שספק רב מה הצליחו להבין ממני. אני לא הבנתי אותם. באחת השבתות ארחתי חברה שגדלה בעיירת פיתוח ודיברה את השפה שלהם, ומיד יכולתי לראות את ההבדל. הומחש לי עד כמה אני מטיחה את הראש בקיר לעומתה שהיא "שוחה" איתם.

החמצה שנייה הייתה העבודה בבית הספר. חלק גדול מזמני ביליתי בסיוע בקישוט בית הספר והכיתות. לפני שהתחילה השנה אמרתי: "אני לא אהיה בת שירות שגוזרת בריסטולים", אבל העבודה הרגילה הייתה הוצאת הילדים המופרעים מהכיתות כדי שהמורה תוכל ללמד בשקט קסמה לי פחות, אז כשביקשו ממני לעזור לקשט את האולם לקראת מסיבת הסידור או את הכיתה כי לומדים נושא חדש העדפתי לגזור בריסטולים. אומנם גם למדתי עם ילדים וגם קידמתי אותם. היו בבית הספר ילדים אתיופים שנוצרו לי איתם קשרים טובים: הלכתי לבקר אותם בבית שלהם, והיו גם ילדים אחרים שהצלחתי קצת לקדם אותם אולי בקריאה או באנגלית, אבל ביחס לאנרגיה שהשקעתי זה היה כמו לחצוב אבנים בגרזן. 


זה כמו לבשל עם פתיליה כשיש כיריים, וכן הלאה. הרעיון הוא שהשקעתי המון - המון כוחות, בעיקר כוחות נפש, בשביל תוצאות שאומנם יש בהן משהו, אך הם כאין וכאפס לעומת ההשקעה הרבה וגם הסבל שסבלתי
זה כמו לבשל עם פתיליה כשיש כיריים, וכן הלאה. הרעיון הוא שהשקעתי המון - המון כוחות, בעיקר כוחות נפש, בשביל תוצאות שאומנם יש בהן משהו, אך הם כאין וכאפס לעומת ההשקעה הרבה וגם הסבל שסבלתי. כן, היה לי קשה מאוד להתנתק מהבית, לגור בדירה עם בנות שלא הכרתי, להיות לבד... בכיתי המון. בחודש הראשון הייתי קמה בוכה כל בוקר. היה לי קשה. אבל זה לא היה לכבוד שלי לעזוב, אז סחבתי עד סוף השנה.

הייתי קומונרית לסניף של בקושי עשרים חניכים בשבת רגילה. נכון שבשבת ארגון היו חמישים, ונכון שהיו גם דברים מאוד חשובים. אני בטוחה שהחניכים קיבלו הרבה.

אני יודעת שלא אצל כולן זה כך. יש בנות שהדריכו באולפנה והיה נפלא, ובנות שהיו קומונריות והסניף שלהן שגשג, ובנות שהדריכו טיולים ו... אבל שוב, כמו שאומרים: "עלות מול תועלת".

בשנה השנייה התחתנתי, ושנה אחר כך כבר חבקתי בן ברוך ה'. את הלימודים האקדמיים היה קשה מאוד לסיים (במקרה שלי הם עוד לא הסתיימו), אבל כבר אז כשהייתי אימא לבן אחד חשבתי לעצמי: "לא היה עדיף לקבל קודם הכשרה מקצועית ואחר כך לשרת בשירות לאומי?". לא עדיף ללמוד סיעוד ואז לשרת בבית חולים? לא עדיף ללמוד הוראה ואז לשרת בבית ספר? ללמוד עבודה סוציאלית ואז לשרת בבית הילד? ולגבי הטענה שעדיין לא יודעים מה רוצים ללמוד בסוף י"ב, הרי בכל העולם יוצאים ללימודים אקדמיים בסוף התיכון. למה אי אפשר לנהוג כך גם כאן? זה הכל עניין של חינוך. אם בגיל 14 ילד ידע שבגיל 18 הוא צריך לבחור מקצוע, הוא יתחיל לחשוב על זה.  ובינינו, כמה למדו לתואר ראשון ואחר כך לא עבדו בזה? את התואר השני עושים בשביל מה שבאמת אוהבים, כשבשביל זה צריך בסיס של תואר ראשון...


מצדדי השירות הלאומי טוענים בין השאר שחיילות עושות פחות. אם היו שואלים אותי הייתי מבטלת לגמרי את עניין החיילות בצבא, לא רק שזה מיותר זה אפילו מזיק לא רק מבחינה דתית, אלא אפילו מנהלתית
ועוד נקודה. מדברים על "שירות לאומי". בת משוכנעת שהיא תורמת לאומה. ובכן, כמה עולה בת כזו לאומה? שכר דירה, שכר של הרכזת, השכר שהבת עצמו מקבלת (שהוא חצי ממה שעולה התקן שלה), כל הפעלת מערך השירות הלאומי... בקיצור, לא פחות משלושת אלפים שקלים לבת כל חודש. אז עדיף לתת את תפקידי "כוח העזר" הזה לאנשים שכירים. נרוויח גם ירידה באבטלה וגם פחות חותמים על אבטלה. ובינתיים, לא נקרא למסגרת הקיימת היום "שירות לאומי". אפשר לקרוא לזה "מסגרת המשך לבוגרי תיכון", "שילוב של נתינה עם הכנה לחיים עצמאיים". טוב גם קופירייט זה לא התחום שלי, אבל אין לי כל ספק שאם מדברים על טובת המדינה אז טובת המדינה היא שהבת הזו תלך ללמוד מקצוע כבר בגיל 18. גם אם אחר כך תעבוד שש - שמונה שעות ביום, ולא "עשרים וארבע שעות" (לכאורה...) שבת שרות עובדת, התפוקה שלה כבעלת מקצוע תהיה רבה יותר, למשל: מורה בבי"ס חילוני משפיעה לטווח רחוק יותר מבת שירות באותו בית ספר, גם המוטיבציה להצליח אצל בעלי מקצוע וניצול הזמן שלהם, ועוד ועוד..

מצדדי השירות הלאומי טוענים בין השאר שחיילות עושות פחות. אם היו שואלים אותי הייתי מבטלת לגמרי את עניין החיילות בצבא, לא רק שזה מיותר זה אפילו מזיק לא רק מבחינה דתית, אלא אפילו מנהלתית. במקום פקידה שתעבוד עשרים שנה במשרד ותכיר אותו לפני ולפנים, כל שנה מתחלפת הפקידה ומתחילה הכל מהתחלה. וזו רק דוגמא קטנה.

ומה נשאר? התרומה הגדולה שהשירות הלאומי תורם לבת, כמובן. אכן, צריך לתת על זה את הדעת, אבל לקרוא לילד בשמו. ואם בנות ילכו ללמוד מקצוע בשנה הזו, כולם ייצאו נשכרים ואת יולי תמיר צריך לפטר, אבל בגלל סיבות אחרות.