בעקבות נפילת הקטיושה באשקלון (סליחה, זה "בסך הכל" גראד. רבין הרי הבטיח שלא תיפול קטיושה באשקלון), שוב נשמעים קולות לפעולה צבאית נרחבת בעזה. 



פורקן לרגשות זעם אינו מצדיק קטל המוני של חיילי צה"ל חס וחלילה עבור מבצע שלא צפוי לשפר את המאזן האסטרטגי בדרום הארץ, אלא עלול דווקא לדרדר אותו לתהום

אחרי שהחמאס השקיע את שלוש השנים שעברו מאז הגירוש בבניית מערך צבאי, הכולל: ארסנל נשק ענקי וצבא מאומן היטב שחייליו עברו אימונים צבאיים אינטנסיביים באירן, פעולה נוסח "חומת מגן" בעזה תהפוך למרחץ דמים איום ונורא. פורקן לרגשות זעם אינו מצדיק קטל המוני של חיילי צה"ל חס וחלילה עבור מבצע שלא צפוי לשפר את המאזן האסטרטגי בדרום הארץ, אלא עלול דווקא לדרדר אותו לתהום. כך קרה בצפון, בעקבות "מלחמת לבנון השנייה" שבה חיילים נשלחו אל מותם בקלות דעת פושעת מבלי שהוגדרה כל מטרה צבאית לפעולה, פרט להפרחת ספין נוסף ל"התכנסות" של ממשלת אולמרט.

אין ספק שהמצב הקשה של דרום הארץ, תוצאתו הישירה של פשע ה"התנתקות" שהאחראים לו עדיין לא נתנו את הדין, אינו יכול להימשך. לכאורה, נובע מכך שיש לצאת למבצע צבאי גדול בעזה. מסקנה זו נכונה בתנאי שמטרות המבצע יוגדרו כהלכה, באופן שאכן (מה נורא הדבר לאומרו) יצדיק את מחיר הדמים הצפוי (היל"ת), ובתנאי שבהנהגת המדינה יעמדו אנשים נקיי כפיים וברי לבב שאינם חשודים במשחק בחיי אדם משיקולים זרים. מבצע מוגבל עם יעדים מעורפלים או שגויים שסופו נסיגה כפויה מכוח לחץ בינלאומי והחלטת מועצת הביטחון לא יפתור את הבעיה, אלא יחריף אותה. נסיגה כזו בטרם תושמד תשתית הטרור כליל תעניק לטרוריסטים חסינות דה-פקטו שבחסותה יוכלו לשוב ולהתעצם כפי שקרה בלבנון, ולהפוך את הלחץ הטרוריסטי לאיום אסטרטגי על קיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

חסינות בינלאומית למדינת חמאסטאן תעלה את זרימת הנשק אליה מן המנהרות לעין השמש, ותאפשר ליחידות צבא איראניות להיכנס אליה בריש גלי במצעדי ניצחון על ציודן, כולל: ארטילריה כבדה, שריון, ימ"חים, וכמובן ציוד מודיעני תחת מטרית "הפסקת האש" של החלטת מועצת הביטחון. בעיניים כלות נחזה בבניית ראש גשר איראני בעזה, סמוך למרכזי אוכלוסיה ואתרים אסטרטגיים שאין צורך לפרט בלי שישראל תוכל להגיב בהיותה כבולה להחלטת מועצת הביטחון שתאלץ אותה בתמיכה אמריקאית לצאת מעזה עוד לפני השלמת היעדים הצבאיים של המבצע.



מכאן שסוף מעשה במחשבה תחילה, ולכן מבצע קרקעי בעזה חייב להיות מותנה בהגדרה ריאלית ומדויקת של יעדיו, ומובטח מפני אפשרות שהממשלה תחזור בה מהם במהלכו תחת לחץ בינלאומי אמריקאי - או"מי

סביר להניח שאז לא תוכל ישראל לנקוט אפילו בחיסולים ממוקדים, למנוע את שיקום שדה התעופה בדהניה, והכשרתו לקליטת מטוסי תובלה איראניים או הקמת נמל ימי ברצועת עזה למטרות דומות. ראש גשר איראני בעזה ישלח גרורות ליהודה ושומרון, וינסה לבנות גייס חמישי גם בקרב ערביי ישראל.

מכאן שסוף מעשה במחשבה תחילה, ולכן מבצע קרקעי בעזה חייב להיות מותנה בהגדרה ריאלית ומדויקת של יעדיו, ומובטח מפני אפשרות שהממשלה תחזור בה מהם במהלכו תחת לחץ בינלאומי אמריקאי - או"מי. מטרות המבצע חייבות לכלול לכל הפחות:

1. כיבושה מחדש של כל רצועת עזה וטיהורה המוחלט מכל גורם טרוריסטי. במילים פשוטות: הכחדה טוטאלית של כל ארגוני הטרור השורצים בעזה מעל פני האדמה ללא אבחנה פוליטית מלאכותית בין "מתונים" ל"קיצונים". דין אחד לכל הטרוריסטים.

2. החלת הריבונות הישראלית המלאה על כל שטח רצועת עזה. בניגוד לתעמולת השמאל, צעד זה ממש לא מחייב מתן אזרחות ישראלית לאוכלוסייה העוינת שתיוותר בה לאחר טיהור הרצועה מנוכחות טרוריסטית שהיא קטנה בהרבה מהמספרים שמפריחים תועמלני השמאל. מעמדם יהיה כשל תושבים זרים ששהותם בישראל מותנית בשמירת חוק קפדנית. כל הפרת חוק מצידם תהיה עילה חוקית לגירוש מיידי מהארץ.

3. קימום היישובים היהודים ברצועת עזה מחורבותיהם וקריאה למגורשים לשוב ולבנות בהם את ביתם, בתוספת ערובה חוקתית שגירוש שני לא יעלה על הדעת לעולם.

4. חידוש היישוב היהודי העתיק בעזה והקמת שכונות יהודיות בה. צעד זה הוא יעשה גם צדק היסטורי לקהילה היהודית העתיקה שהתקיימה בעזה אלפי שנים עד שגורשה בתרפ"ט לטובת ערב רב של מהגרים, בעיקר מאסיה התיכונה ואפריקה שעשרות שנים אחר כך החלו לכנות עצמם "פלסטינים".

אינני מצביא, אך סבורני שאת החלק הצבאי של מבצע כזה ניתן להשיג תוך ימים ספורים, בטרם תוכל מועצת הביטחון לקבל החלטה כלשהי. את מחיר הדמים ניתן למזער אם המערכה תתנהל על פי שיקולים צבאיים טקטיים טהורים, ללא עירוב שיקולים פוליטיים או פסאודו משפטיים, דבר שהורגלנו אליו בעשורים האחרונים ואת שיאו ההרסני ראינו ב"מלחמת לבנון השנייה".



בשום פנים אין להניח לממשלה לחזור על הפארסה של "מלחמת לבנון השנייה" בעזה, ובוודאי שיש להתנגד לכל ניסיון להפוך את חיילי צה"ל לבשר תותחים של אבו מאזן

יש להניח שארה"ב לא תזיל דמעה על תיקון שגיאת ה"התנתקות" והשמדת ראש הגשר האיראני ההולך ונבנה בצפון הנגב, ועד שיתגבש הקונצנזוס הדרוש להעברת החלטה במועצת הביטחון יוכל צה"ל להעמיד את העולם בפני עובדה מוגמרת במבצע בזק. מועצת הביטחון תוכל כמובן לקבל, בדיעבד, החלטה על "נסיגה משטחים" וכו', אבל בסרט הזה כבר היינו (החלטות 242 ו-338, מי זוכר?). גם העצרת הכללית תקבל מסתמא עוד כמה החלטות אנטישמיות. גם לזה כבר התרגלנו.

תנאי הכרחי להצלחתו של מבצע כזה הוא הנהגה המסוגלת להתנער מקיבעון המחשבה של נסיגות, התנתקויות והקרבת יהודים למולך ה"שלום" המזויף, ותהיה מסוגלת לתפקד בצורה שונה לחלוטין מהדרך בה תפקדה הנהגת המדינה ב"מלחמת לבנון השנייה". לשם כך על המנהיגות הרוחנית לצאת בגילוי דעת מקיר לקיר נגד מבצע חסר יעדים או בעל יעדים שונים מאלה שנמנו לעיל. בשום פנים אין להניח לממשלה לחזור על הפארסה של "מלחמת לבנון השנייה" בעזה, ובוודאי שיש להתנגד לכל ניסיון להפוך את חיילי צה"ל לבשר תותחים של אבו מאזן. ייעודם של חיילי צה"ל אינו להילחם בארגון הטרור חמאס כדי להחזיר את רצועת עזה לשליטת ארגון הטרור פת"ח שממילא יתמוטט ברגע שנצא משם. בשום פנים אסור להיגרר למבצע צבאי עקוב מדם שכל מטרתו היא הפרחת ספין פוליטי למפלגת שלטון מושחתת ורקובה.