קידוש השם שבתקומת מדינת ישראל

להדגיש את ערכה של המדינה ואת האור שבעצם קיומה.

הרב חיים דרוקמן , ד' באייר תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מדינת ישראל היא היום בת שישים. רוב הציבור במדינה כבר נולד בה או עלה אליה בגיל ילדות. לגביו, נתפשת המדינה כמציאות טבעית, כאילו הייתה קיימת מאז ומעולם. כך שבאופן טבעי רואים יותר את הצללים וקיימת סכנה שהצללים יסתירו את האור. כשמתבוננים בנעשה במדינה ונפגשים עם בעיות מרובות בתחומים שונים, ובעיקר בתחום הערכים והמוסר, קיימת סכנה שנראה את הפגמים בלבד בלי להכיר באור הגדול שבעצם קיומה של המדינה.


עצם תקומתה של מדינת ישראל הוא קידוש השם שאין כדוגמתו. השימוש במושג 'קידוש השם' איננו סתם מליצה נטולת תוכן. השם פירושו התגלות ה' בעולם. יש לקב"ה שמות שונים. כל שם מבטא צורה מסוימת של התגלות ה' בעולם
על כן, דווקא כיום ראוי להשתדל להדגיש את ערכה של המדינה ואת האור שבעצם קיומה.

נתמקד בדבר היסודי ביותר ששייך לתקומתה של מדינת ישראל.

עצם תקומתה של מדינת ישראל הוא קידוש השם שאין כדוגמתו. השימוש במושג 'קידוש השם' איננו סתם מליצה נטולת תוכן. השם פירושו התגלות ה' בעולם. יש לקב"ה שמות שונים. כל שם מבטא צורה מסוימת של התגלות ה' בעולם. קידוש השם, פירושו מציאות או מעשה שמרבים התגלות ה' בעולם, לעומת, חס ושלום, חילול השם שפירושו מציאות או מעשה שממעטים את התגלות ה' בעולם.

התגלות ה' בעולם במלוא גודלה ושלמותה יכולה להיות רק על ידי כלל ישראל, כשהוא יושב בארצו כעם ריבוני. לעומת זאת גלות הינה מיעוט הופעת ה' בעולם. על כן, גלות כשלעצמה היא חילול השם. וכך מלמדנו הנביא יחזקאל (ל"ו,ט"ז-י"ט): "וַיְהִי דְבַר ד' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ: וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים".

תמצית הדברים היא שישראל נהגו בארץ שלא כשורה, וכתוצאה מכך הלכו לגלות. ובהמשך נאמר שם (פסוק כ'): "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ד' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". מדגיש רש"י: "וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" - השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: "עַם ד' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ"...  זהו החילול. כלומר, עצם העובדה שישראל נמצאים בגלות סובלים ומושפלים הוא חילול השם הממעט הופעת ה' בעולם. ולכן (שם כ"א-כ"ג):" וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי... לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ד' א-להים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם...". שואל שוב רש"י: ומה הוא הקידוש? "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם" (שם כ"ד). כלומר, הגלות היא חילול השם ואילו בגאולה כשלעצמה מתקדש השם. וראשית קידוש השם זו שיבת עם ישראל לארצו, זה קיבוץ גלויות.


תפקידם של ישראל הוא לגלות את ה' לכל באי עולם. והנה, למרות קדושתם ומוסריותם של ישראל במשך שנות הגלות - הם השפיעו מעט מאד על הגויים. אלא שכאן יש כלל גדול. על מנת לקבל השפעה ממישהו, צריך להעריך אותו
נוסיף עוד ביאור לעניין זה. הפסוק "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" וגו' קצת קשה. הוא מתחיל בלשון יחיד וממשיך בלשון רבים. אמנם אפשר להסביר ש"וַיָּבוֹא" מתייחס לישראל, אך מדוע לעבור ללשון רבים? אלא מסבירים חז"ל כי "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם" הכוונה לקב"ה שהלך איתם לגלות. "בכל מקום שגלו ישראל, גלתה שכינה עמהן" (ירושלמי תענית פ"א ה"א). בדרך כלל, כשאנו מזכירים ש"בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהן", אנו תופסים שהקב"ה לא עזב את ישראל, ולכל מקום שהלכו הלך איתם כדי לשומרם. אבל איננו קולטים את משמעות האמירה "גלתה שכינה עמהן":  גם השכינה גלתה, השכינה בגלות. הגלות ממעטת את הופעת ד' בעולם, זהו חילול השם.

תפקידם של ישראל הוא לגלות את ה' לכל באי עולם. והנה, למרות קדושתם ומוסריותם של ישראל במשך שנות הגלות - הם השפיעו מעט מאד על הגויים. אלא שכאן יש כלל גדול. על מנת לקבל השפעה ממישהו, צריך להעריך אותו. אדם שאני רומס אותו ברגלי ויורק לו בפנים, אינני מקבל ממנו השפעה ואינני לומד ממנו (לדוגמא: מלך כוזר, המחפש את דרך האמת בין כל האמונות הרווחות בתקופתו, מחליט מראש שאל היהודים לא יפנה, כי העובדה שהם כל כך סובלים ומושפלים מעידה שדרכם אינה אמיתית).
כלומר, מצבם השפל של בני ישראל בגולה איננו מאפשר את תרומתו המיוחדת של עם ישראל לכל באי עולם. עם ישראל יכול למלא את ייעודו, להשפיע על העולם, רק כאשר הוא נמצא במצב שבו העולם מעריך אותו. רק אז יכול להתקיים תהליך של השפעה אמיתית, רוחנית ומוסרית.


חילול השם הנגרם מן הסבל של ישראל בגלות הוא שהיווה בסיס לטענה הנוצרית, כי היהודים אינם עוד העם הנבחר. הנצרות טיפחה את הרעיון שהיהודים סובלים מפני שלא האמינו באותו האיש, והם ימשיכו לסבול עד שירדו מעל במת ההיסטוריה
חילול השם הנגרם מן הסבל של ישראל בגלות הוא שהיווה בסיס לטענה הנוצרית, כי היהודים אינם עוד העם הנבחר. הנצרות טיפחה את הרעיון שהיהודים סובלים מפני שלא האמינו באותו האיש, והם ימשיכו לסבול עד שירדו מעל במת ההיסטוריה. שמעתי מפי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל שבזמן שהשתוללה השואה הנוראה באירופה סבבו מיסיונרים באמריקה ואמרו ליהודים: 'זה הסוף שלכם, יש לכם הזדמנות אחרונה להינצל בדרך אחת להתנצר'. הייתה צפויה, חס ושלום, סכנת שמד ליהודים באמריקה. באירופה הושמדנו פיסית ובארצות השלוות, הייתה סכנה של השמדה רוחנית. תקומת מדינת ישראל הפיחה רוח תקווה בשארית פליטת השואה, אודים מוצלים מאש, והרימה גם את רוחם של היהודים בארצות השלוות.

תקומת מדינת ישראל היא הריסת כל הבסיס למסכת הטיעונים של הנצרות בעניין דחיית ישראל. לא במקרה לא הכיר הוותיקן במדינת ישראל במשך שנים מרובות מאז תקומתה. עצם אמונתו איננה מאפשרת לו להכיר בה. אלא שעובדה היא שלא רק ש"עם ישראל חי", אלא זכה לתקומה מחודשת. היום, למעשה - לא נותרה לוותיקן ברירה אחרת, והוא חייב להתחשב במציאות קיומה של מדינת ישראל.

מדינת ישראל היא הבסיס לקידוש השם הגדול בכל מלוא עולם. היא המאפשרת את זקיפות הקומה שלנו. יש בה משום סלילת הדרך להערכת העולם כלפינו, ומכאן היסוד לתפקיד הגדול שאנחנו צריכים למלא בעולם כולו: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם".