בין פסח לעצרת

אחד הוא עם ישראל אשר נבחר כדי לתקן את העולם.

אריאל קלנר , ט"ו באייר תשס"ח

אריאל קלנר
אריאל קלנר
צילום: עצמי

תקופה מעניינת היא התקופה שבין פסח לעצרת.

ימים של התקדשות מצד אחד, התקדמות אל עבר התכלית, אל המשמעות, אל המטרה האמיתית שלשמה יצאנו מבית העבדים. אותה תכלית שבלעדיה אין לחג הפסח כל משמעות מעבר לשחרור לאומי של קבוצת עבדים שהשתחררה לה ממושל עריץ.

מבחינת היהודי, אין שום משמעות ל"שלח את עמי" בלי הסיומת של "ויעבדוני". אצל האומות זה מתחיל ונגמר ב - "Let my people go". מצד שני התפתחו להם מנהגי אבלות בימים אלה, אבלות על תלמידי רבי עקיבא, לוחמי החירות בצבאו של בר-כוכבא מול המשעבד של אותה התקופה, הכובש האכזר, מחריב הבית ושורף ההיכל. אצל בר-כוכבא ורבי עקיבא עצרת היא כבר הבסיס, התכלית היא להגשימה, לחדש את המלכות, לבנות את ההיכל ולתקן את העולם. יהיה המחיר אשר יהיה, " אפילו נוטל את נשמתך". המרד נכשל, החלום לעולם יישאר. הוא עוד יתפרץ במלוא העוז כעבור 2,000 שנה.

אבלות אומנם, אך לעולם לא הודאה בכישלון הדרך. לעולם התלמידים, מלכם ורבם הגדול נשארו ויישארו הסמל והמופת, החלום והדלק לכיסופי כל הדורות בגירושים ובאינקוויזיציות, בפרעות ובתאי הגזים, בין צבאות שעיר וקידר, באור ובסתר בהכרה ובתת ההכרה. גם אם גופנו היה בסוף מערב, תמיד הלב היה במזרח. 

והנה, בדרך פלא,  נגד כל סיכוי רציונאלי, כעבור 2,000 שנה, על אפם ועל חמתם של שעיר ושל קידר גם יחד, על אף תקוותם החולנית של המלשינים והמוסרים מבית, החל החלום לרקום עור וגידים. יורשים קמו לבר-כוכבא, יורשים אשר הוכיחו כי אמת היא תורתו גם בנפול ביתר. יודפת, מצדה וביתר קמו מעפרן ומכל קצוות תבל, העצמות היבשות החלו קמות ומתחברות לגוף אחד.

בין פסח לעצרת קיבלנו את ה' באייר.

כנגד כל היגיון או חישוב רציונאלי שוב קיבלנו חירות ממלכתית, שוב קיבלנו כלים למימוש תקוות הדורות. כלים הם דבר חשוב, אך חשוב יותר לדעת להשתמש בהם נכון. חשוב עוד יותר לרצות להשתמש בהם בצורה נכונה.


מחזיקי השלטון בישראל המתחדשת אינם יודעים להשתמש בכלים היקרים שקיבלו. הם גם לא רוצים לדעת. לא מבינים מה זה פסח ולא יודעים מהי עצרת
מחזיקי השלטון בישראל המתחדשת אינם יודעים להשתמש בכלים היקרים שקיבלו. הם גם לא רוצים לדעת. לא מבינים מה זה פסח ולא יודעים מהי עצרת. הם אומנם נמצאים במזרח, אך ליבם הרחק מכאן, בסוף מערב (גם ילדיהם שם...). חגיגות ה- 60 המזויפות שלהם רק מכלימות את כיסופי כל הדורות.

מנותקים מזהותם הפכו את ארצם למגרשים למכירה ולמסירה באפס מחיר. חלומם הגדול הוא "מזרח תיכון חדש" במקרה הגרוע, ו"מקום תחת השמש" במקרה קצת פחות גרוע. לועגים ל"משיחיות" ומקדשים את הרציונאליות המערבית המזויפת, בזים ל- 2,000 שנות כיסופים אי רציונאליים לציון, ומעמידים על נס את "השלום והביטחון" או להיפך. אם שלום אי אפשר להשיג, אז מסתפקים בקצת שקט. בסוף זה נגמר ב-"אכול ושתה כי מחר תמות". ברשעותם וטיפשותם סיממו הם את עמם, ומובילים הם את ארצם לאבדון.

מול המנותקים מזהותם, מתייצבים המנותקים מהמציאות, העבדים והעצלנים. מתענגים הם בערגה על כך ש"סוף סוף אחרי 2000 שנה זכינו למדינה" ומתעלמים מהעובדה שלא כלים ממלכתיים בלבד איבדנו לפני 2,000 שנה, אלא איבדנו את בית הבחירה, את הסנהדרין ואת לשכת הגזית, אשר הכלים הממלכתיים הללו בסך הכל נועדו להגן עליהם.

גם הם, בהתעלמותם המכוונת מכל הפגמים, מכלימים את כיסופי כל הדורות. מעדיפים הם להיתקע אי שם בין פסח לעצרת, לקדש את אמצע הדרך במקום לשאוף אל התכלית.

בין פסח לעצרת, קיבלנו גם את יום כ"ח באייר- יום שחרורה של ירושלים.

באותה מלחמה בת שישה ימים אשר נכפתה עלינו "הר כגיגית", זכינו בעל כורחנו ובעל כורחם של מנהיגינו לשחרר את ארץ התנ"ך, את חברון שלנו ואת שכם שלנו, את ירושלים, את הכותל הזה, שכמו עמד שם וחיכה לבואנו ואת ההר הגדול והנורא הזה שבזכותו ורק בזכותו הכותל הוא מה שהוא.

אבל ההר היה כבר גדול עלינו. ההר כבר שייך ל"עצרת", ואנחנו הרי כל כך מתעקשים שלא להגיע אליה ואפילו לא לשאוף.


יש המעוניינים לרסק את הכל, לשפוך את האמבטיה ואפילו יהיה התינוק בתוכה. מוותרים מהר מדי על מדינת ישראל, מספידים מהר מדי את עם ישראל
המשורר הנביא אורי צבי גרינברג כתב ש"השולט בהר שולט בארץ", ואכן מאז אותו ויתור על ההר גם את ארצנו אנו מאבדים שלב אחר שלב והייאוש הולך וגובר.

אך למרות הכל ואף על פי כן לא צריכה להיות סיבה אמיתית לייאוש. פשוט, צריך להבין מה זה עם ישראל ומהי תקופתנו. הגיעה העת להתנער. הגיעה העת לראות את המציאות נכוחה ללא משקפיים שחורות או ורודות.

התנערות לומדים מהנוער. כשפגשתי נער צעיר באחת מגבעות השומרון התפתחה בינינו שיחה. אני ניסיתי לברר את הסטאטוס החוקי של המקום, ולאחר שהסביר לי את המצב הוא אמר בפשטות ש"בסופו של דבר זה בכלל לא משנה – הכול שלנו בנבואה ולא צריך לעשות חשבון לאף אחד". כל כך פשוט, כל כך מדויק, כל כך מתנער.

יש המעוניינים לרסק את הכל, לשפוך את האמבטיה ואפילו יהיה התינוק בתוכה. מוותרים מהר מדי על מדינת ישראל, מספידים מהר מדי את עם ישראל. יש המעוניינים לשמר את התינוק באמבטיה העכורה, ושוכחים שבמים כאלה אין לו כל סיכוי לשרוד. מעדיפים
להמשיך לצפות לישועה במקום לקדם אותה.

תנועת מנהיגות יהודית בראשות משה פייגלין הבינה את המציאות בצורה המדויקת ביותר. מתוך כך גם הובן האתגר הגדול, האתגר של "תקופת בין פסח לעצרת".

נאמנים לאמת "כי אמת הוא חותמו של הקב"ה", ועם זאת מבינים שללא חשיבה מקצועית וללא בניית אלטרנטיבות אמיתיות, מעשיות ומקצועיות שיהוו תשתית הולמת להחלפת השלטון ולתיקון החוליים מהשורש האמת של בר-כוכבא תישאר היסטוריה ישנה וחלום רחוק.   
 

לא מוותרים על האמת, כי אמת היא תורת בר-כוכבא ואחד הוא החלום ואין החיים אלא כדי להגשים את החלום. ובאותה המידה, אחד הוא עם ישראל, העם הנבחר, ללא תחליף, אשר הוא ורק הוא נבחר כדי לתקן את העולם
לא מוותרים על האמת, כי אמת היא תורת בר-כוכבא ואחד הוא החלום ואין החיים אלא כדי להגשים את החלום. ובאותה המידה, אחד הוא עם ישראל, העם הנבחר, ללא תחליף, אשר הוא ורק הוא נבחר כדי לתקן את העולם. מהעם הזה לא מתנתקים ואת העם הזה צריך להוביל.

לא חוזרים לתקופה של לפני פסח, אך גם לא מוותרים על "עצרת" שהרי היא - היא בסופו של דבר תכליתו של פסח.