אני משהדי

מסירות נפש ואצילות מהגדולות והמפוארות של ההיסטוריה

דן עמיאל , א' בסיון תשס"ח

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בילדותי גדלתי במשפחה מעורבת: אבא שלי הוא נצר ליהדות תימן, ואימא שלי היא נצר ליהדות פרס. כבר מגיל קטן הייתי מתעניין על המסורות מצד אבי ואימי. דרך העולם הוא שהענף מחפש להיות מחובר לשורש על מנת לשאוב ממנו חיים. חוויית התפילות, המאכלים, המנגינות וכל השאר לא פסחו מעלי. גם סיפורים ובדיחות לרוב הייתי שומע. כששאלו אותי מאיזו עדה אני, הייתי נוהג לומר: "אני חצי פרסי וחצי תימני. אני קמצן וקמצן מאוד, תחליט אתה מי זה מה".


בשנה האחרונה התוודעתי רבות יותר לצד הפרסי שלי. גיליתי שאני "משהדי", דבר שלא אמר לי הרבה ממש. באותו רגע רק ידעתי שזה אומר משהו מיוחד
בשנה האחרונה התוודעתי רבות יותר לצד הפרסי שלי. גיליתי שאני "משהדי", דבר שלא אמר לי הרבה ממש. באותו רגע רק ידעתי שזה אומר משהו מיוחד. לאט - לאט התברר לי שמאחורי המילה הזו עומדת היסטוריה ארוכה של מסירות נפש ואצילות, מהגדולות והמפוארות של ההיסטוריה היהודית. העיר משהד בפרס משם באה המילה שהיד, כינוי לקיצונים המוסלמים שגרו בעיר, לא הייתה מאוכלסת ביהודים עד המאה ה-17.

רק בשנת 1747 שב שליט פרס "נאדר שאה" ממסע כיבושים בהודו, קבע את משהד כבירתו, והביא איתו אוצרות רבים מכיבושיו. הוא ביקש משבע-עשרה משפחות יהודיות מהעיר כאזוין לעבור למשהד כדי לנהל את אוצרותיו. המשפחות עשו כדבריו, אך בינתיים נרצח השאה והמשפחות הגיעו לעיר השיעית הקנאית. הן קבעו את משכנן בשכונה מחוץ לחומות העיר, וחיו בפחד מתמיד משכניהם הקיצוניים.

האגדה מספרת שביום ה-11 למוחרם יום שהוא קודש וצום ומספד למוסלמים השיעים, פנתה אישה יהודיה אל "רופא" פרסי שירפא את ידה מצרעת, וה"רופא" הזה מסוג רופאי האילי השכיחים בפרס עד היום ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידיה בדמו ורפא לה. האישה הזמינה פרחח פרסי שיתפוס כלב ויהרגהו בביתה. לאחר זה פרץ ריב בינה לבין הפרחח המוסלמי בגלל שכר עבודתו. לבסוף רץ הפרסי מלא חמת נקם אל רחובות המוסלמים, והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום המקודש לזכר הקדושים בני עלי, קראו לו בשם חוסין, וילעגו לדת המוסלמים.


הגברים בקהילה קיבלו שני שמות: שם עברי אותו קיבלו בטקס ברית המילה שנערך בסתר, ושם מוסלמי לשימוש ביום-יום. הנשים לא נזקקו לשם נוסף כיוון שלא באו במגע ישיר עם המוסלמים
ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד, התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את בתי-הכנסת, ורצח כשלושים ושש נפשות הי"ד. הקהילה מנתה אז כמאה משפחות, כארבע-מאות בני-אדם. ייתכן שהטבח ארך יום אחד או יומיים. למחרת הטבח הצטוו היהודים לקבל עליהם את דת האסלאם או למות. יהודי משהד קיבלו על עצמם כלפי חוץ את האסלאם ונודעו כ"ג'דיד אל אסלאם" (מוסלמים חדשים). שנת האונס נתכנתה "אללה דאב" (מתת-אל, עונש משמים). אנוסי משהד לקחו על עצמם את המטלה הקשה של ניהול חיים כפולים: מוסלמים כלפי חוץ, אך יהודים בביתם. נשות הקהילה ניצלו את חוקי האסלאם בקשר לנשים ושימשו בתפקידים רבים שהיו יכולים לעזור לשימור היהדות, כגון: בלדריות לתשמישי קדושה, ארגון תפילות הגברים במחתרת, חלוקת בשר שנשחט בשחיטה כשרה בסתר, ועוד.

הגברים בקהילה קיבלו שני שמות: שם עברי אותו קיבלו בטקס ברית המילה שנערך בסתר, ושם מוסלמי לשימוש ביום יום. הנשים לא נזקקו לשם נוסף כיוון שלא באו במגע ישיר עם המוסלמים. כאשר נולדו בנות, מיד נוקבו אוזניהן, ענדו להם עגילים, והכריזו "בת פלוני לפלוני". וכאשר הגיע מוסלמי לבקש את ידה של בת העדה התחוור לו שהיא כבר מאורסת לאחר. עם הזמן למדו המוסלמים שבנות הקהילה מאורסות מלידתן ונמנעו נשואי תערובת.

כדי ליצור מראית עין של מוסלמים לכל דבר הורו מנהיגי הקהילה לרכוש בשר טרף באטליז המוסלמי, אך להשליכו לכלבים ולחתולים. כמו כן הם הורו לפתוח את החנויות בשבת, אך להעמיד בהן ילד קטן שיאמר: "אבא הלך, ועוד מעט יבוא...", עד אשר היה נמאס למחכה המוסלמי והיה הולך לדרכו. אנשי הקהילה בנו מקוואות במרתפים סגורים ללא אמצעי חימום שהיוו אתגר גדול לטובלים בעיתות הקור.


תחושה של ניצחון היהדות על הקמים עלינו לכלותינו. תחושה שמלאה מסירות נפש למען עם ישראל. תחושה של נבואה לעתיד המתגשמת בהווה "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל"
בני הקהילה מספרים שהסכנה הגדולה ביותר הייתה בתקופת הפסח. המוסלמים שניצלו את תמימות הילדים היו שואלים אותם אם הוריהם כבר אפו מצות, על כן נאפו המצות במרתפים לאחר חצות כשהילדים כבר עלו מזמן על משכבם, ועד הבוקר העלימו את שרידי הקמח.

השנה חגגנו לסבי וסבתי שיחיו 50 שנות נישואין, "חתונת זהב". החגיגות נעשו ברוב פאר בסוף שבוע שבו לקחו חלק כל המשפחה המפוארת המונה 7 ילדים, 22 נכדים ו-2 נינים כן ירבו. משפחה הקשורה קשר עז למסורת היהדות. עת ישבנו על שולחן השבת המפואר לא יכולתי שלא לחוש את תחושת הניצחון: תחושה של ניצחון היהדות על הקמים עלינו לכלותינו. תחושה שמלאה מסירות נפש למען עם ישראל. תחושה של נבואה לעתיד המתגשמת בהווה "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל". בימים אלו שקמים עלינו אותם פרסים קנאים להשמידנו על ידי הכנת פצצות גרעיניות, עלינו להתחזק באמונה בדרכם של אבותינו במסירות נפש ובתפילה לבורא עולם שכשם ששמר עלינו בימים ההם כן יגן בעדנו בזמן הזה.