אך לא מכבר נפרדנו מחג השבועות. חג מתן תורתנו הוא גם יום פטירתו, יום ההילולא, של מורנו הבעש"ט נשמתו עדן. אחת ממשימותיו הבולטות של הבעש"ט הקדוש הייתה, כידוע, לנתח את המציאות המקיפה אותנו ולהפיק לקחים מהמאורעות הפוקדים אותנו, וכל זאת בהתבסס על ההנחה שאין מקרה ומקריות. העולם איננו "ג'ונגל", אלא כל כולו מתנהל על פי השגחה עליונה אשר מנהיגה ומכוונת כל פרט ופרט בבריאה.



עם ישראל אשר בחטא המרגלים מאס ב"ארץ חמדה" כמסופר בפרשתנו הביא על עצמו את אסונות ה"תשעה באב" – "סר צילם מעליהם"

ערב, בוקר וצהרים אנו שוב מתוודעים לכשליה, עיוותיה ואף פשעיה של ההנהגה הנוכחית. האם חלילה מקרה הוא שכל פרץ השופכין הלזה (וסליחה על הביטוי, אבל אין מנוס מ"לקרא לילד בשמו") קיבל תאוצה משמעותית סמוך ונראה להחרבת הישובים בגוש קטיף?  



עם ישראל אשר בחטא המרגלים מאס ב"ארץ חמדה" כמסופר בפרשתנו הביא על עצמו את אסונות ה"תשעה באב" – "סר צילם מעליהם". הוא איבד את הסייעתא דשמיא (עיין פירוש רמב"ן על הפסוק), ואין פלא אפוא שמכאן ואילך הכל רח"ל מתנהל "הפוך על הפוך". לא רואים הצלחה, והכל משתבש לחלוטין (דיברנו על חדלון ההנהגה - "לא נביא ולא חזון", ועדיין לא נגענו בתופעת עצירת הגשמים, סימני רעידות האדמה, העוני והמחסור, ריקבון מערכות הצדק, בקצור: "שבר בכל יום ואנחה, רבתה בנו חלחלה").

גם כאשר חפצו המרגלים לכפר על חטאם וקצת מאוחר מדי נזכרו, וכפי שמספרת התורה:  "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר" אומר להם משה רבינו "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח"! אבל עקשנים כעקשנים: "ויעפילו לעלות אל ראש ההר", ואז-  "וירד העמלקי היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החורמה".



לאחר שעובר למחיקת ישובי קטיף העלנו על עצמנו את שלטון החמאס, הבאנו במו ידינו לפריצת הגבול למצרים, ומעתה תחמושת זורמת לעזה ב"דלת הראשית" באין מפריע

לאחר שעובר למחיקת ישובי קטיף העלנו על עצמנו את שלטון החמאס, הבאנו במו ידינו לפריצת הגבול למצרים, ומעתה תחמושת זורמת לעזה ב"דלת הראשית" באין מפריע. קיבוצי עוטף עזה תומכי השמאל אשר "מחאו כפיים" ועודדו את כוחות הגירוש אשר זרקו ורמסו ברגל גאווה וגסה את אחיהם  יושבי ישובי קטיף, קיבוצים אלה חוטפים כעת גשם של קאסמים (ולמרות "החטא ועונשו", חרף העובדה שהם אלה שהביאו על עצמם בידיים את הקטסטרופה הזו -  איננו שמחים  חלילה לאיד). והנה, מבטיחים לנו  מנהיגנו תאבי הכיסאות שאו-טו-טו אנחנו נכנסים לעזה, ואז ובאה לציון אתחלא דגאולה.

והנה שוב, כבתקופת דור המדבר, מתחוללת התופעה הרברבנית של ה"ויעפילו לעלות לראש ההר" ולא שת ליבם ש"והיא לא תצלח". כניסה ספינולוגית לעזה כאשר ידי חיילינו קשורות באזיקי מגבלות הבג"צ ומגבלות מלתעות מלשינוני ה"ערב רב" שבקרבנו (חיסול נקודתי בלבד, איסור על "נוהל שכן" וכו' וכו') משמעותה התרת דמם של חיילינו ללא כל תועלת, ובמקרה "הטוב" - "מתן שכרה בצידה",  "המלכתו" של "אוהבנו" אבו -מאזן, מה שיביא בעקבותיו את הצעד המתבקש הבא: חלוקתה של ירושלים, חורבנה של שומרון והקמת מדינה טרור בשכנותנו, רחמנא ליצלן.

לא נותר לנו אלא שוב לזעוק זעקה גדולה ומרה: "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח"?! והרחמן הוא יזכנו לזכות ולראות ב"טובה הארץ מאד מאד".