"אשריהם ישראל"

הוא הוריד את ראשו, ואמר: רבנו יותר חשוב לי מכולם.

הסופר הרב יוסף אליהו , ז' בסיון תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כשגבי נכנס בשבתות לבית-הכנסת, יש הנזכרים בחיוך במאמר: "כניסתו של צדיק עושה רושם"... גם מי שהיה די רדום עד לאותו רגע חגיגי, אינו יכול שלא להתעורר כשגבי נכנס מלוּוה בגופו המרשים: הוא מנופף שלום לכל עבר, לאחר שבוע שלא ראה את החבר'ה, לוחץ יד לידידיו בדרכו למקומו, "זורק" לזה מילה טובה ולחברו עקיצה, והכל לאו דווקא בלחש. בכל פעם שהתנהגותו מתחילה לעורר מורת-רוח ורחש בקהל - גבי פונה אל הציבור, מרים את שתי ידיו לגובה הכתפיים, ואומר בטון רשמי את "המשפט הקבוע" שלו: "רבותי, אבקש לשמור על הסדר. תודה!" ומתיישב.


בקיצור, מאז הגיע גבי לבית הכנסת לפני כשנתיים מתלבט רב בית הכנסת כיצד להתייחס: האם להעיר לו בעדינות, בצד, או שמא "...מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע"? מחד, צריך לקרב כל יהודי
מה תוכל לעשות עם אחד כזה שהוא גם אחראי על השקט?!

בקיצור, מאז הגיע גבי לבית הכנסת לפני כשנתיים מתלבט רב בית הכנסת כיצד להתייחס: האם להעיר לו בעדינות, בצד, או שמא "...מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע"? מחד, צריך לקרב כל יהודי. הרב ראה לפני חצי שנה את גבי מוכר ב"בסטה" כששערו הנאה משוחרר מכיפה, ואם יהודי כזה מתעורר ובא לפחות בשבת לבית הכנסת ודאי שיש לעודד זאת. בין בעלי ה"בסטות" בשוק ודאי לא קל לו לחבוש כיפה, ובטח שלא את השחורה הענקית שירש מסבו איתה הוא מגיע לבית הכנסת. ומאידך, קשה להבליג לנוכח ההתנהלות חסרת הבלמים של גבי שללא איזו תרופת-הרגעה רשמית לבעלי D. H. D. A, ממשיך לשייט בבית הכנסת כּמו לוויין בעל מסלול קבוע סביב הבימה.

אלא שבשבת האחרונה קרה משהו:

בבית-הכנסת נערך טכס ברית-מילה, וכנהוג השתרך לאחר ה"ברית" תור של עשרות שציפו לברכתו של ה"סנדק". לאחר שתי דקות של עמידה בתור גילה הרב לפתע שהשעה קרובה ל11:00, ולנוכח התור הארוך החליט "להסתפק" ב"ברכת-כוהנים" ששמע באותו בוקר פעמיים, ולא למתוח את עצביהם העדינים של בני-ביתו הממתינים לסעודת השבת.


"ארבע-עשרה שנה הייתי מתפלל בבית-כנסת של הרב אליהו... כל הרבנים היו עומדים לידו ושואלים את השאלות שלהם, ופתאום הרב היה רואה אותי שם בסוף ומסמן לי עם היד שאבוא לשבת לידו...
בחוץ הוא פגש את גבי. "הזדמנות לפתוח עמו בשיחה חיובית", חשב הרב לעצמו. אך במה שקשור לדיבור קשה מאוד להקדים את גבי ש"ירה" במהירות האופיינית לו את שאלת הפתיחה: "כבוד הרב הולך לאותו כיוון, נכון? נלך ביחד".
"נו, קיבלת ברכה מה'סנדק'?", התעניין הרב בחיוך.
"כבודו...", הביט בו גבי במבט מתפלא, "איך שנגמרה ה"ברית" הייתי ראשון לידו... מה השאלה?".
"נו, ואיזו ברכה ביקשת?" (חבל שלא ביקשת שתדבר פחות בבית-הכנסת, הרשה הרב לעצמו להשתעשע במחשבתו).

משום-מה, גבי לא ענה מיד כהרגלו.
הרב תהה לפשר השתיקה הקלה. אולי מלבד "פרנסה טובה, בריאות..." הוא ביקש משהו שלא נעים לו לומר בקול...
לפתע הוא שם לב שאיש אינו הולך לצידו. כשהסתובב, ראה את גבי שני צעדים מאחוריו.
"מה קרה, גבי?", שאל. פניו של גבי לא היו כתמול שלשום...
"אני... אני ביקשתי רק דבר אחד...".
בדמיונו הפרוע ביותר, לא היה הרב משער שגבי הענק יודע גם להוזיל דמעה...
"ביקשתי רק דבר אחד", חזר ואצבעו הזדקרה מאגרופו הגדול כדי להדגיש את ה"אחד". "...שמורנו ורבנו הרב אליהו יהיה בריא...".

שתי נשים ש"עשו הליכה" חלפו לידם במהירות, ולא היו יכולות לעצור כדי להבין מי פגע באיש הגדול שמוזיל דמעה.

"
גבי רק הוריד את ראשו, ואמר בשקט: "כבוד הרב, כבר חמישה שבועות אני הולך עם הכיפה הזאת... כן - כן בשוק, ליד כולם... מורנו ורבנו יותר חשוב לי מכולם... שיצחקו"
ארבע-עשרה שנה הייתי מתפלל בבית-כנסת של הרב אליהו... כל הרבנים היו עומדים לידו ושואלים את השאלות שלהם, ופתאום הרב היה רואה אותי שם בסוף ומסמן לי עם היד שאבוא לשבת לידו... תאמין לי כבוד הרב, הרגשתי שהוא אוהב אותי".

המעמד והתפאורה שמסביב היו לא נעימים, והרב החליט להיחלץ מהמבוכה ויהי-מה: "אתה יודע מה, גבי?", אמר, כשהוא עצמו חוכך עדיין במה להמשיך, "אם אתה כל-כך קשור לרב, מתאים לך שלרפואתו תלך שבוע ימים עם כיפה".

גבי רק הוריד את ראשו, ואמר בשקט: "כבוד הרב, כבר חמישה שבועות אני הולך עם הכיפה הזאת... כן - כן בשוק, ליד כולם... מורנו ורבנו יותר חשוב לי מכולם... שיצחקו".

מרגלא בפומיה (רגיל על פיו) דרבנו הגר"מ אליהו שליט"א: "אשריהם ישראל!".