קשה לכאורה לדעת באיזו מן התקופות הופיע הסמל המובהק כל כך של כלל היהודים: תכשיטים, עיטורים בטליתות, חלק ממבני בתי כנסת, דגל הלאום וכו'. הוא מלווה אותנו בכל הרבדים של חיינו.





מייחסים לו אומנם משמעויות מופשטות, משום שהוא מהווה מפגש בין שני משולשים שווה-צלעות כשהאחד יושב על בסיסו והשני כביכול פונה למטה

בתודעה הציבורית וכן על פי מחקרים נראה שאינו כלול ברשימה של הכלים העתיקים הידועים, כמו: המנורה או אבני החושן, למשל. כך שלא מתייחסים אל תבניתו כאל תבנית אחד הכלים.



מייחסים לו אומנם משמעויות מופשטות, משום שהוא מהווה מפגש בין שני משולשים שווה-צלעות כשהאחד יושב על בסיסו והשני כביכול פונה למטה. הוא מסמל את הזיווג בין העולמות העליונים והתחתונים כשהברואים שואפים אל הקדושה והשפע יורד מלמעלה אל העולם, כשהכל נעשה כעין חיבור בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה.



אומנם, רבים הם הסמלים שליוו את עם ישראל לאורך הדורות כשהמקור להם אינו אלא התנ"ך בכלל, ותיאור המשכן וכליו בפרט. בחלקם לא משתמשים כיום, ולכן היה קושי לפענח את ציורי המחתה המופיעים במטבעות ישנים. ובכן, בזה הכלי הועברו אחת לשנה, בעצם יום הכיפורים, גחלים ממזבח הזהב אל קודש הקודשים פנימה על ידי הכהן הגדול כשהוא לבוש בגדי לבן. כך הייתה המחתה הגורם לשינוי בבגדי הכהן הגדול ולמעבר מבגדי זהב לבגדי לבן.



באשר לבגדי הזהב, אחד ממרכיביו, שהוא חלק ממעיל התכלת גם הוא בעל חשיבות סמלית חשובה, הרימון. המעיל בשוליו מעוטר בשורה של פעמון ורימון, כלומר: שילוב של פעמונים ורימונים זעירים. על פי המפרשים ישנן שתי אפשרויות: או שכל פעמון עשוי זהב היה יושב בתוך רימון של בד או שהם היו מסודרים בתור זה לצד זה, פעמון לצד רימו, וכן הלאה על זו הדרך. דבר מה לא ברור והוא התפקיד של הרימונים.





בגשמיות הוא סימן לשפע שהרי הוא גדוש בגרעינים. בלע"ז השורש של שמו זהה לזה של השם הכולל לזרעי תבואת השדה. דומה שלאחרונה מייחסים לו תכונות רפואיות המשפרות את הבריאות

מבחינה רוחנית, הרימון מסמל פנימיות בעלת ערך עליון כשהיא חבויה: אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. לפי המסורת, הפרי מכיל 613 גרעינים כנגד מניין המצוות.



בגשמיות הוא סימן לשפע שהרי הוא גדוש בגרעינים. בלע"ז השורש של שמו זהה לזה של השם הכולל לזרעי תבואת השדה. דומה שלאחרונה מייחסים לו תכונות רפואיות המשפרות את הבריאות. הוא גם ביטוי לענווה ולהכנעה. במעיל של הכהן הגדול הוא נמצא סמוך לקרקע. בסדר אכילת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל כולם עוברים לפניו. כמו כן, הר סיני נבחר למתן תורה ולא ההורסט או ההימלאיה. באותה דרך זורמים כל הנחלים אל הים, דווקא משום שהוא נמוך מכל דבר בעולם.



לא לחינם בחר העם שהוא המעט מכל העמים את הפרי שהוא הצנוע מכל הפירות לסמל הלאום, אך לא בצללית של העץ, בניגוד לארז של לבנון או לזית של גולני, וגם לא בציור של הפרח או הפרי הבשל, אלא בצורתו בשלב המעבר בין עברו, הפרח, ובין עתידו והיא הסמל המובהק, המגן-דוד.