הגאווה והעריות



"כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בא על העריות כולן, כתיב הכא 'תועבת ה' כל גבה לב' וכתיב התם 'את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ" (סוטה ד', ב').



לכאורה נוח היה לאדם להינשא לקרובות משפחתו, כך לא היה על בני הזוג לגשר על פני פערי תרבות והרגלים שונים, ולהיפתח למנהגים חדשים (הנישא לאחותו אינו צריך אפילו לעבור את משוכת הפגישה בין ההורים...)

המדרש מחבר בין מידת הגאווה, גבהות הלב, לבין חטא העריות, ומגדיר את הגאוותן כמי שחטא בכל סוגי העריות. לכאורה אין קשר בין גאווה לעריות, וכוונה סמויה מנחה את בעלי המדרש.

הדחף לנישואין נובע מן ההכרה כי כל אדם כשהוא לעצמו אינו שלם, ואת שלמותו הוא יכול לקנות על ידי קשר הנישואין. לכאורה נוח היה לאדם להינשא לקרובות משפחתו, כך לא היה על בני הזוג לגשר על פני פערי תרבות והרגלים שונים, ולהיפתח למנהגים חדשים (הנישא לאחותו אינו צריך אפילו לעבור את משוכת הפגישה בין ההורים...). ובכל זאת, התורה רצתה אחרת. איסורי עריות נועדו לקבוע באופן מוחלט שבני הזוג ימצאו את שלמותם דווקא בכריתת ברית עם אדם רחוק מהם ושונה בתכלית. כל אחד יעניק משלו לזולתו ויקנה מבן זוגו את החלק החסר לו, אותו חלק שאילמלא הנישואין עם השונה לא היה בידו להשיגו. כך הכריז בורא עולם בגן העדן: "לא טוב היות האדם לבדו", בהיותו לבדו הוא אינו מושלם ואינו יכול באמת לצעוד לקראת שלמותו זו. "אעשה לו עזר כנגדו" - יצר הקב"ה עזר הבא לאדם על ידי הניגוד והשוני, ניגוד המאלץ את האדם לצאת מעצמו ולהיפתח לעולמו של השני, עולמו של בן הזוג היכול להשלימו.

המהר"ל עומד על הקשר בין גאווה לעריות. לדבריו, אדם המסרב להכיר בחסרונותיו לא ישתף פעולה עם הציווי למצוא את העזר על ידי הניגוד. הוא יהיה שקוע באהבת עצמו, ויתמכר לדמיון המטעה לחשוב שהכל אצלו בסדר ואין טעם במסע ארוך אל ליבו של אדם רחוק ממנו.

הגאווה היא מידת נפש של אדם הרואה את עצמו כאדם שלם. הוא גאה בעצמו לחלוטין ואינו מודע לחסרונותיו. איש אשר כזה לא יבקש ללמוד מאדם אחר, הוא כל כך עסוק בעצמו כל כך "מלא" מעצמו עד כי הוא מוגדר כמי שבא על כל העריות כולן. הוא מחובר אל עצמו בכל פן והיבט ומסרב לבקש השלמתו מחוצה לו, ממאן לצאת מחוג עצמו ולהינשא לחצי המשלים (נתיבות עולם, נתיב הענווה פרק ד').    

בדומה לאדם המתעקש שלא להיפתח לעולמה של אישה שאינה קרובתו, כך גם טיבו של קשר בין שני אנשים בני אותו מין. איש ואישה הם שונים, הפכים משלימים, שני חצאים המרכיבים במפגשם עולם שלם. לעומתם קשר בין שני אנשים בני אותו מין מבטא גאווה, שקיעה בתוך החלק החסר וחוסר נכונות להכיר בצורך לקבל מן העולם המנוגד. גבר אינו מסוגל למלא חסרונו של גבר אחר. שניהם ישקעו בעולם חצוי שרק גאווה מסנוורת תגרום לחשוב שזהו עולם מלא.

בין סדום ועמורה לפילגש בגבעה



בדומה לאדם המתעקש שלא להיפתח לעולמה של אישה שאינה קרובתו, כך גם טיבו של קשר בין שני אנשים בני אותו מין. איש ואישה הם שונים, הפכים משלימים, שני חצאים המרכיבים במפגשם עולם שלם

פעמיים אנו מוצאים בתנ"ך אירוח אנשים הנתקל בניסיון לפגוע בהם. האחד בסדום: "ויקראו אל לוט ויאמרו לו: 'איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאם אלינו ונדעה אותם'" (בראשית י"ט, ה'). האחר במעשה פילגש בגבעה: "ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמור: 'הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו'" (שופטים י"ט, כ"ב).

בתיאור המאורעות ישנו הבדל בפסוקים. במעשה פילגש בגבעה נאמר: "והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל נסבו על הבית", ואילו במעשה לוט והמלאכים נאמר: "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית, מנער ועד זקן, כל העם מקצה". 

הנצי"ב מוולוז'ין בהתייחסו למעשה אנשי סדום עומד על הבדל יסודי בין שני המקרים: "שלא היה נחשב בעינם לעוון כלל, על כן לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה. וזה היה הנפקא מינה בין מעשה סדום למעשה פילגש בגבעה: שם (בפלגש בגבעה) נתקבצו בני בלייעל והכל ידעו שהם בני בליעל, אלא שלא נתחזקו למחות בידם. מה שאין כן אנשי סדום, הרגילו כל כך ברע עד שנעשה כתקנה יפה בעיני כולם..." (העמק דבר בראשית י"ט, ד').

הנצי"ב מעביר קו מפריד חשוב ביותר בין יצר לאידיאולוגיה. במעשה פילגש בגבעה קבוצת שוליים נכשלה בייצרה, אך תפיסת העולם המקובלת על הכל לא הזדהתה עם מעשיהם וחטאה בחוסר מחאה. לעומת זאת, בסדום זוהי תפיסת עולם: משכבי איש ואפילו בכפייה הינם לגיטימיים לחלוטין. ראיה לדבר, בהיקבץ במקום מנער ועד זקן. מטבע העולם אין הזקנים שטופים בייצרם מחמת גילם, ומסתבר שזקנים המשתתפים במעשה שכזה מעידים כאלף עדים על תפיסת העולם הרווחת במקום שאינה נפילה יצרית חד פעמית.

בין יצר לאידיאולוגיה





גם ביחס לבעלי נטיות הפוכות יש להבחין בין בעלי יצרים לבין מנהיגי המצעדים. נושאי הדגל ברמה המבקשים להפוך את הבלתי טבעי לראוי ומקובל, המתגאים בשקיעתם בעולמם הצר, המכנים עצמם בשם גאוותנים בחרו למצעד שם ראוי לשמו

גם ביחס לבעלי נטיות הפוכות יש להבחין בין בעלי יצרים לבין מנהיגי המצעדים. נושאי הדגל ברמה המבקשים להפוך את הבלתי טבעי לראוי ומקובל, המתגאים בשקיעתם בעולמם הצר, המכנים עצמם בשם גאוותנים בחרו למצעד שם ראוי לשמו. הם מתגאים לחשוב כי ניתן לבנות עולם בדרך שאפילו הטבע אינו יוצר ממנה פרי בטן והמשך לקיומם, דרך שהקב"ה הגדירה בתורה כ"תועבה", טועה בה. למולם יש להציב את האמת הגדולה בדבר קדושת המשפחה הנבנית בענווה.

עם זאת יש לזכור שמצויים בקרבנו לא מעט אנשים ישרים וטובים המתמודדים עם אותם קשיים בלי הפיכתם לתפיסת עולם ובלי לנופף בדגלים. ליבי ליבי על המתמודדים עם יצר התאווה לבן אותו המין, המתקשים להיפתח לעולמו של השונה. איש איש ומלחמת היצר שזימן לו הקב"ה כשליחות בעולם, ומלחמתם של אלה אינה פשוטה כלל ועיקר. היא מלחמה קיומית של ממש: הם נלחמים על הקמת משפחה כדרך הטבע בניגוד לייצרם, נאבקים בבושה מפני היחשפות בפני אנשי חינוך ואנשי מקצוע לשם קבלת עזרה. הם מסתירים את סוד מאבקם מחבריהם מחשש לדחייה וחוסר הבנה. הם אינם גאוותנים, אלא סובלים ומתייסרים וכלפיהם יש לפתוח את הלב, את הסבלנות והעצה הטובה, ולהביע בהם אמון מוחלט כי יצליחו במלחמתם: בענווה, בענווה, בענווה!