מדינה ללא ביטחון עצמי

ישראל סובלת משתי דמויות שליליות: התקשורת והבג"צ.

ד"ר משה אבן - חן , ד' בתמוז תשס"ח

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כמו  בבדיחה על האמא הפולנייה שקנתה לבנה שתי עניבות: אחת אדומה ואחת כחולה. לימים רצה הבן לשמח את אימו, לבש חולצה נאה וענד עימה את העניבה הכחולה. כשנכנס אליה מחייך הביטה בו ושאלה-אמרה: "לא אהבת את העניבה האדומה?".


נראה כי כל מה שנעשה יישפט כטעות, טיפשות ושחיתות... דומה שכולנו יודעים מה קורה לילד שבכל מקום ובכל זמן דמויות סמכות אמיתיות או מדומות מבקרות בחדות את כל מה שהוא חושב או מתכנן, או עושה. הילד מאבד את ביטחונו העצמי
כך מדינת ישראל כיום, רק שזו לא בדיחה וזה לא מצחיק. נראה כי כל מה שנעשה יישפט כטעות, טיפשות ושחיתות... דומה שכולנו יודעים מה קורה לילד שבכל מקום ובכל זמן דמויות סמכות אמיתיות או מדומות מבקרות בחדות את כל מה שהוא חושב או מתכנן, או עושה. הילד מאבד את ביטחונו העצמי. הוא הופך להססן, לנפחד, לא החלטי, ו"תת משיג" בכל התנהלותו.

תחילה מתאמץ הילד להשיג ולהחזיר לעצמו הכרה, הערכה, וכשאלה אינם מגיעים הוא הולך ושוקע בשיתוק, בחוסר אונים, בדיכאון ובחדלון. בהמשך מתרחשים תהליכים נוספים קוטביים שבהם או הופך לחדל אישים מוחלט וקבוע או "במקרה הטוב"  הוא מזדקף, מורד, והופך לאנטי חברתי: משיג הכרה, מעמד, דרך התנהגות אלימה, שתלטנית, עבריינית בחברה שמכירה ומעריכה התנהגויות ועוצמות כאלה.

במדינת ישראל, משנות ה- 90  ואילך, הולכות ומתעצמות שתי דמויות סמכות צדקניות וקטלניות:

1. התקשורת.

2. המערכת המשפטית בהובלת בג"צ.

באופן מעשי, כלל משרתי הציבור במדינת ישראל הינם מעין ילדים בתוך מערכת של פיקוח וביקורת צדקנית וקטלנית של שתי המערכות הללו. לכאורה, במערכת של תקשורת חודרנית וחקרנית ובמערכת משפטית חדה ופולשנית העולם צריך היה להיהפך ליותר ויותר מתוקן, פחות ופחות מניפולטיבי שכן הכל הרי שקוף, הכל דולף, הכל מתגלה. אז איך קורה בדיוק ההיפך?

איך זה שנראה כי מעולם לא היינו כל כך שקרנים, מניפולטיביים, ספינולוגיים ומושחתים כמו היום תחת העיניים החודרות, המבקרות, החטטניות והשופטות של  "ההורים" הסמכותיים של החברה. נראה לי שהדברים מתרחשים כמו אצל הילד שהוריו יודעים הכל, כל הזמן, יותר טוב מכולם והם מייסרים אותו בכל צעדיו. הילד מנסה לשרוד, לשמור ראש מעל המים, לחזור ולקבל מעט הכרה מעט רספקט, אז הוא מתמרן מנסה לילך בין הטיפות בלי לדעת, בלי להבין שזה חסר סיכוי...


איך זה שנראה כי מעולם לא היינו כל כך שקרנים, מניפולטיביים, ספינולוגיים ומושחתים כמו היום תחת העיניים החודרות, המבקרות, החטטניות והשופטות של "ההורים" הסמכותיים של החברה
כשמינו את עמיר פרץ לשר הביטחון, התקשורת הייתה מלאה בכתבות על כך שהגיע הזמן שנהיה נורמאליים, שיהיה לנו שר ביטחון אזרח כמו באמריקה, קנדה ושאר העולם הנאור. אחר כך אותה תקשורת קרעה אותו לגזרים על רקע "מלחמת לבנון השנייה" הכושלת.

כשפרצה המלחמה ההיא כמעט כל התקשורת הללה את המהלך והסבירה שרק אולמרט ופרץ, בגלל היותם אזרחים חסרי נסיון צבאי, היו מסוגלים לקחת מהלך כזה אמיץ, נכון וצודק. כשהתברר שהמלחמה כושלת, מהרו להמליך את ציפי לבני כי היא מלמלה משהו באחד הדיונים על הצורך לעצור ולהשיג הפסקת אש ולא שמו לב אליה, והחלו בקטילת פרץ ואולמרט.

כשפרצה מתקפת הקאסמים והפצמ"רים מעזה הארורה, "הילדים" שהיו תחת נזיפה וחקירה על חפזון במלחמת לבנון לא העזו לעשות מהלך כלשהו מול החמאס ושותפיו. הם חיפשו הכרה, ועדיין מחפשים... אבל השורה התחתונה הינה חידלון ושיתוק בכל עשייה ממשית אפקטיבית.

כל אדם שקורא מאמר זה שיבחן בבקשה איזה ארוע שרוצה, ויגלה שהמבחן הקטלני דלעיל עובד בו. בכל אירוע יראה כיצד אנשים שהחליטו ועשו משהו, חטפו על זה ביקורת קטלנית מאיזשהו כיוון. לא חשוב מה, לא חשוב מי, לא חשוב אם אתמול מישהו כתב שכך צריך לעשות. מחר עם עשית, חטפת ממנו מנת ביקורת קשה. 

השוטרים בפיגוע הטרקטור לא מיהרו לירות במחבל, הרי עוד יאשימו אותם בהריגת המחבל כפי שאכן מבקשים "אל-דמיר", צדיקי זכויות האדם הרוצח.

די להאזין לזחיחות התוקפנית של המראיינים והמראיינות ברדיו מול מנהיגים, שרים, ח"כים מתפתלים ומתנצלים כדי להבין ולהרגיש על מה אני מדבר.


ובצדק יטען הטוען, מה האלטרנטיבה? להעלים עין מפרשת רשות המיסים? להעלים עין מפרשיות אולמרט? להעלים עין מפרשת הירשזון וכו'? והתשובה כמובן חלילה!
לפני הופעת פרידמן על הבמה, היו לא מעט כתבות ביקורת על המערכת המשפטית בראשות בג"צ על פלישתה ורודנותה חסרת הגבולות לכל ענייני הפרט, החברה והמדינה. מאז הופעת פרידמן כמעט הכל מגויס נגדו, להגנת החוק והמשפט כביכול. יש אפילו טענה שכל העליהום על אולמרט הינו אמצעי להזזת פרידמן שמאיים על הסמכות ההורית העליונה, סמכות  בג"צ.
 
קשה להתעלם אכן מנתון מעניין: כל השרים שאיימו על מערכת המשפט וזרועותיה (המשטרה) מצאו עצמם נחקרים ועפים מתפקידם : רפול, קהלני, נאמן, רמון, הנגבי. ואם שכחתי מישהו, אני מבקש סליחה.

כתב כבר מישהו שאנו מדינה תחת חקירה.
 
ובצדק יטען הטוען, מה האלטרנטיבה? להעלים עין מפרשת רשות המיסים? להעלים עין מפרשיות אולמרט? להעלים עין מפרשת הירשזון וכו'? והתשובה כמובן חלילה! חקרו, אבל בשקט בלי להטריף את הדעת, בלי מאבק כל כך אגרסיבי על רייטינג. חקרו בלי לשפוט במקביל, וצאו לאור כשיהיה לכם כתב אישום.  אל תיצרו אווירה שהכל כל הזמן תחת חקירה. אל תשפטו את כולנו כל הזמן.

כמובן שזו תקווה אוטופית, חסרת סיכוי, אז מה כן אפשר לעשות כדי שלא נהפך כולנו לחסרי ישע, חסרי אונים, מבוהלים ונבוכים? כדי שלא נהפך כולנו לילד חסר ביטחון עצמי נואש, מדוכא וגווע אנו צריכים שני דברים:

1. מנהיגים ראויים, ולא מנהיגים מתאימים. מנהיגים כאלה שאינם סופרים סקרים וכתבות, אלא יש להם אידיאה, כיוון, ואמונה בשליחותם. נקיי כפיים, בעלי מידת ענווה ומסירות למען עמם ושליחותם כפי שהם מבינים אותה. מנהיגים שאומרים לעם במה הם מאמינים ולאן רוצים להובילו ובלי לעגל פינות.

2. חוסן אישי, בגרות, אינטואיציה בריאה ותבונה ביקורתית כלפי הלהג, ההצף של חדשות והפרשנויות של מושכי עט שלמחרת אין להם בעיה לכתוב או להגיד ההיפך ממה שאמרו אתמול. או במילים אחרות: אנו חייבים לייצר עמדה ודעה משלנו בסוגיות, ולא להיטלטל בתוך הים של סדר היום המדומה, המנופח והדרמתי שהתקשורת מייצרת עבורנו כדי שנצרוך אותה ונייצר לה את הרייטינג ואת הממון.

אנו צריכים ליצור עמדה ולתת לה ביטוי, מחד, ומאידך לפתח סלקטיביות בקריאה, בהאזנה, בזרימה עם מה שמלעיטים אותנו. רק כך נוכל לבחור את המנהיגים הראויים לנו, ורק כך נוכל לשנס מותניים וללכת עימם ואחריהם לכיוון האתגרים האמיתיים הלא קלים שבדרכנו.