מסורב גיוס

מסורבי ומעוכבי גיוס ממשיכים להילחם באטימות המערכת.

יוסי דגן , ו' בתמוז תשס"ח

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

בין שלל הדיווחים הישירים והאחרים על פיגוע הטרקטור ביום רביעי בירושלים, דומה כי כמעט ונפקד הדיון אודות הרצח עצמו. דומה כי העולם כבר התרגל לעוד רצח, טבח ברברי מכוון אל אזרחים יהודים בצהרי היום הוא מעשה כמעט בנאלי.


העובדה שהמחבל צמא הדם הוא אזרח ישראלי הנהנה מהביטוח הלאומי ומהזכות לקבוע מי יהיה ראש הממשלה שלנו כבר איננה חידוש גדול במחוזותינו, כמו גם גילויי ההערצה של משפחתו ומחיאות הכפיים של שכניו, אזרחי המדינה אף הם
העובדה שהמחבל צמא הדם הוא אזרח ישראלי הנהנה מהביטוח הלאומי ומהזכות לקבוע מי יהיה ראש הממשלה שלנו כבר איננה חידוש גדול במחוזותינו, כמו גם גילויי ההערצה של משפחתו ומחיאות הכפיים של שכניו, אזרחי המדינה אף הם.

גם המסמוס המכוון וגרירת הרגליים בנושא (אי) הריסת בית המחבל מצד אותה "מנהיגות" חלולת ערכים היושבת בקרית הממשלה, כבר אינה חידוש. כבר חזינו כולנו במנת רפיסות זהה בעניין ביתו של מבצע הטבח בישיבת "מרכז הרב". הציבור כבר למד להתייחס למציאות של היעדר עמוד שידרה ערכי כלשהו בקרית הממשלה בירושלים כאל עוד נושא שיגרתי.

אף דיווחי הכזב של התקשורת העולמית, כמו: הBBC- אשר דיווח על ארבעה הרוגים ב" RAMPAG" (השתוללות) בירושלים, מתוכם פלשתינאי נהג בולדוזר שנהרג על ידי ישראלים, כבר אינם מקפיצים את הצופה ממקומו. כמו גם דרישת "ארגון זכויות האדם הפלשתינאי" הממומן על ידי האיחוד האירופי והאו"ם, אל-דמיר (המצפון) לפתיחת חקירה בינלאומית של רצח אותו נהג תמים.

המחזה של גילויי תושייה מצד אזרחים וחיילים בחופשה, אל מול שוטרים שאינם חותרים למגע ונמנעים מלהפעיל את נשקם, אף הוא אינו חדש ונצפה אף הוא כבר לפני כמה חודשים באותו טבח בישיבת "מרכז הרב". כך התוודע הציבור בישראל לחייל הצעיר שזינק על הטרקטור, שלף את אקדח השוטר שלידו,  וחיסל את המחבל המשתולל.


סיפורו של מ' נראה היום הזוי משהו, מנותק קמעה מהמציאות. הצרה היא שהמציאות קשה הרבה יותר. מסתבר שאכן המערכת הצבאית מחשיבה את ההתנגדות ל"התנתקות" כפשע בלתי נסלח, כסטייה בלתי נסבלת מהנורמאליות
טוראי מ', אותו חייל גיבור שבצניעותו סירב אפילו להעביר את תמונתו לכלי התקשורת, אמור היה לשמש כסמל וגאווה לצה"ל כולו, אולם למרבה המבוכה התברר בתוך פחות מיום כי מערכת הביטחון כלל לא רצתה אותו בשורותיה: למעלה משנתיים היה טוראי מ' מסורב גיוס. למעלה משנתיים בהם טורטר שוב ושוב בין פקידי לשכת הגיוס וה...קב"ן הצה"לי. למעלה משנתיים בהם נלחם שוב ושוב על הזכות להתגייס ולתרום הכי טוב שביכולתו. טוראי מ' חטא בחטא האיום ביותר שיכול אדם לחטוא בדמוקרטיה שלנו, פאר המזרח התיכון החדש: מאבק בתוכנית ה"התנתקות".

בחודש מאי 2005 הגיע מ' להפגנה נגד עקירת היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון כשבידו מצלמה, הפגנה שבמסגרתה נחסם כביש גהה לתנועה למספר דקות. הוא אומנם לא היה בין החוסמים, אך החזיק בידו מצלמה בה תיעד את אלימות השוטרים, פשע בלתי נסבל. ואכן, השוטרים שהיו במקום התנפלו עליו במכות רצח עד כדי איבוד הכרתו, ומיד לאחר מכן הוא נעצר. בית המשפט אומנם הורה לשחררו והתיק נסגר, אך הרישום הפלילי נשאר. על כן המערכת הצבאית שמשוועת למתנדבים ליחידותיה הקרביות, טרטרה אותו בקנאות במשך למעלה משנתיים עד שהצליח להתגייס ליחידה קרבית.

סיפורו של מ' נראה היום הזוי משהו, מנותק קמעה מהמציאות. הצרה היא שהמציאות קשה הרבה יותר. מסתבר שאכן המערכת הצבאית מחשיבה את ההתנגדות ל"התנתקות" כפשע בלתי נסלח, כסטייה בלתי נסבלת מהנורמאליות. גם כיום, שלוש שנים אחרי, היא ממשיכה לדחות מאות בני נוער, לנסות להכשיל את קבוצת הנוער המלאה ביותר במוטיבציה לתרום למדינה ולה עצמה.

צבא ההגנה לישראל, שבכיריו מרבים להתאונן ולקונן על ירידת המוטיבציה, מעביר את אותם מאות הצעירים במסלול ייסורים והשפלות, ממבדקים ותשאולים מביכים, פוליטיים לעיתים, דרך ראיונות ודחיות, ועד לקב"ן.

האם מערכת הביטחון סבורה שהתנגדות לגירוש יהודים מבתיהם היא מחלה נפשית?


מאות רבות של מסורבי ומעוכבי גיוס ממשיכים עדיין להילחם באטימות המערכת. חלקם אינם מצליחים להתגייס כלל, וחלקם מצליחים להתגייס רק ליחידות עורפיות
האם רק אני נזכר במנהג זהה במחוזות אחרים? האם רק אני נזכר במקום אחר בו היו נשלחים המפגינים נגד "תוכניות לאומיות" לבדיקות פסיכולוגיות? האם יתכן כי גם היום, לאחר המצב שנוצר ברחבי הדרום עקב אותה "התנתקות" והמלחמה הכושלת בלבנון – תולדת אותה תוכנית, עדיין נמצאת מערכת הביטחון באותו מקום נפשי איום של "ההכנה המנטאלית" לפיה האויב האמיתי הוא דווקא המתיישב או המפגין למענו?

מאות של מסורבי ומעוכבי גיוס ממשיכים עדיין להילחם באטימות המערכת. חלקם אינם מצליחים להתגייס כלל, וחלקם מצליחים להתגייס רק ליחידות עורפיות.

אם בראש מערכת הביטחון היה עומד מנהיג, היו נהלים הזויים אלו מתבטלים ביום רביעי בצהרים.

רק בחברה שמנהיגיה נראים כפי שנראים מנהיגנו יכולה המערכת לדחות את אותם צעירים, האנטיתזה המושלמת למצבנו המדרדר כיום. צעירים שהם אולי הסיכוי האחרון שלנו לחזרה למסלול של עלייה.