התקווה שמעניק הספורט

בשנים האחרונות קרה משהו במדינה ביחס אל הספורט.

הסופר הרב יוסף אליהו , כ' בתמוז תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אין ספק שבשנים האחרונות קרה משהו במדינה ביחס אל הספורט.


לראשונה גיליתי זאת לפני מספר שנים, כשעמדנו להשתתף בחגיגת בר-מצווה של קרובים שאינם שומרי מצוות. אירוע כזה הוא ה"פנים אל פנים" הקבוע שלנו במסגרת "להתנחל בלבבות", והתוצאות כבר הוכיחו את עצמן
לראשונה גיליתי זאת לפני מספר שנים, כשעמדנו להשתתף בחגיגת בר-מצווה של קרובים שאינם שומרי מצוות. אירוע כזה הוא ה"פנים אל פנים" הקבוע שלנו במסגרת "להתנחל בלבבות", והתוצאות כבר הוכיחו את עצמן. אומנם אתה נאלץ להיטלטל עד לאיזה גן-אירועים בקצה הארץ ולגלות שם שטוב שכבר אכלת בבית ליתר ביטחון, אבל עם ישראל כבר עמד בקשיים גדולים מאלה. אם גם תחבר איזו ברכה בחרוזים לכבוד החתן והכלה ויקריאו אותה מעל הבימה, הדבר יוסיף נופך מכובד לאירוע.

ובכן, טלפנתי אל האימא המאושרת מספר ימים לפני האירוע, וביקשתי שתפרט לי תכונות טובות בהן מצטיין הבן כדי לשזור אותן בברכה. ואז שמעתי לראשונה: "יש לו ציונים טובים. הוא מאוד אוהב לעזור לי בבית, והוא גם חובב ספורט...".

ברגע הראשון לא הבנתי: "חובב מה?". "ספורט. הוא אוהב לשחק כדורגל וכדורסל, ומשקיע בזה הרבה שעות". למרות שהשקעתי בנעורי שעות אינספור במשחקי כדורגל וכדורסל, לא הצלחתי להבין כיצד התגנב תחביב הספורט לרשימת "התכונות הטובות". ניחא, אם הייתה אומרת שהוא חובב שחמט הדבר בכל משהו מצריך מחשבה, תכנון, ניהול נכון של מערכת, מבט מקיף, השקעה קטנה (של חייל) לשם העתיד (הרץ של היריב), אפשר להבין. ואף שגם כדורגל מסוגל לפתח אמביציות אצל הילד (אליפות), לחזק לו את הביטחון העצמי (בעיקר כשהוא מנצח) וללמד אותו מהי עבודת הצוות, אבל להזכיר זאת בנשימה אחת עם "אוהב לעזור בבית" זה נשמע ממש לא שייך.

כנראה שמישהו אינו מבין מה בין מידות ותכונות טובות שאדם חייב לעמול נפשית כדי לקנותן לבין הרגלים, סקרנות אנושית וכו' שלכל היותר אפשר לומר לשבחם שאינם מזיקים. גם מקריאת עיתון אפשר ללמוד מדי פעם, אך האם זוהי "תכונה טובה" שעוד יבוא יום ויציינו אותה באזכרה אחרי 120 שנה?

בכל אופן, מאז התחלתי להבין שהספורט הפך לחלק מאישיותו של הישראלי המודרני לשורה ב"קורות חיים" שלו.


כנראה שמישהו אינו מבין מה בין מידות ותכונות טובות שאדם חייב לעמול נפשית כדי לקנותן לבין הרגלים, סקרנות אנושית וכו' שלכל היותר אפשר לומר לשבחם שאינם מזיקים
אז מה נותר כבר לדתיים המסורתיים? השתתפנו החודש בשמחה של קרובים באשקלון שחגגו בר-מצווה לשלישיה. באולם הוקרן סרט מרגש שהחל בשיר "ירושלים של זהב" שם נולדה השלישייה. עורך הסרט שילב קטעים מהברית המשולשת, מהגן, קריאת-שמע על המיטה בבית, ושליש מהסרט הראה את השלושה "עושים" ספורט...

וכאן הנקודה: האם עורך הסרט שילב קטע ארוך של ספורט משום שהוא יודע שאת זה מצפים לראות או שמא התהליך הוא הפוך? איש מהנוכחים לא הבין בדיוק לשם מה הראו לו במשך שתי דקות רצופות ילד צועד על הליכון (במהירויות שונות), אבל אם הבימאי עשה זאת, אומר לעצמו האיש מהרחוב, כנראה שספורט זה עניין חשוב מאוד. ובלי-נדר, בסרט הבר-מצווה של הבן שלי יהיה בעזרת-ה' גם קטע של ספורט.

ומדוע הבימאי הנכבד עשה זאת? כי זה גם מה שהוא רואה ושומע מכל עבר: בחדר-הכושר של ארגון "יד שרה" בירושלים מוקצים ימי א',ג',ה' אחר הצהריים לפעילות של גברים בלבד. מגיעים דתיים וחרדים, ובהם מנהלי סמינרים ורמי"ם בישיבות, ועל כולם מנצח מפעיל חדר-הכושר שהינו יהודי נחמד אוהב ספורט (אלא מה?). וכך, בכל יום חמישי, נרצה או לא, הוא משמיע לנו בעזרת המערכת הקולית שבחדר בקולי-קולות את תוכנית הספורט. חשבתם שמספרים בה מי ניצח את מי, ואיזה הישג קבע ספורטאי ישראלי בדרך לאולימפיאדה הקרובה? רואים שאתם מהדור הישן. במשך שעה שלמה תשמעו דיונים מייגעים, ניתוחים וראיונות רק על המשכורות של השחקנים. על כך של"הפועל ירושלים" אין די כסף לרכוש שחקנים טובים, כי אלה רוצים לא פחות מחצי מיליון $ לשנה ודיון אם החוק שנחקק בכנסת בעניין זה הוא יעיל או לא. ורגע, דיווח ישיר ממחנה האימונים של בית"ר: "השחקנים יוצאים כעת למסע קניות. שוקי הולך לקנות בקניון מלחה, ומוקי החליט לקנות...". ולסיום, איך אפשר בלי עניין נשי, מרגש-משהו, מעין "פסוקו של יום": הביקורת שהוטחה על הטניסאית המוצלחת שלנו, שחר, פגעה בה וגרמה לה לצאת מאיזון... מכאן ואילך מקבל כתב-הספורט על עצמו "קבלה לעתיד" נהיה זהירים יותר, בייחוד כשמדובר בנערה עם נפש עדינה...


בקיצור, שעות של תוכניות ממלכתיות על "החיים" שסביב היכל האליל עושות את שלהן. יש בתודעת האדם שלב שבו כמות עצומה גם כשאין בה דבר הופכת בעיניו למהות, לאיכות
בקיצור, שעות של תוכניות ממלכתיות על "החיים" שסביב היכל האליל עושות את שלהן. יש בתודעת האדם שלב שבו כמות עצומה גם כשאין בה דבר הופכת בעיניו למהות, לאיכות. אם הספורט קשור לעניינים כה חשובים כמו חוק בכנסת, רגישות, דולרים, דיווח-ישיר ברדיו ובטלוויזיה, מי זה יעז לפגר ולא להשתייך?!

ניתן לדעתי לראות את גודל ההשפעה, במגזר שנחשב למעורה פחות בחברה הישראלית: אתה חולף בערבים בצד "פיצות מהדרין" בירושלים, ומתקשה מעט להאמין: מול מסך ענק יושבים עשרות בחורי ישיבה חרדים, חלקם על המדרכה, ושואגים למראה ביצועיו של כוכב הספורט. כן, אני יודע גם אנו עשינו זאת בגילם במועדון של הישיבה-התיכונית בה למדנו, אך הנקודה היא שאנו חיינו בחברה שהספורט היה בה חלק מן הנורמה. ואם תרצו, חלק מהאידיאל הדתי-לאומי. "תורה עם דרך-ארץ", כך הבנו, כוללים גם התעניינות בספורט וקבוצה שאתה אוהד. כך תוכל להשפיע על המדינה, ואכן מסיים המפדלני"ק המושבע בנימה ניצחת: חובבי הספורט הדתיים הצליחו להעתיק קיומם של משחקים משבת ליום חול, הישג שאיש אינו יכול להתעלם ממנו מכל בחינה שהיא. אבל לחברה החרדית יש קודים משלה. ּבוודאי שבחור-ישיבה, גם אם אינו המתמיד הגדול, לא ירצה להסתבך באי-ציות להם. שם ברור שכדי להתחתן עם "סידור מלא" חייבים להיות רשומים בישיבה וללבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, אחרת החיים שלך יהיו קשים.

ואם בכל זאת הם אינם חוששים ש"המשגיח" יעבור במקרה ליד הפיצרייה ויראה אותם הרי זה משום שגם אם "יתפסו" אותם, זה כבר לא יפגע בשידוך ובדירה. הם חוזרים בחצות לישיבה, ומספרים לחברי החדר שלמדו כל הערב על המשחק המרתק. איש לא יֹאמר להם שהם בזבזו שלוש שעות מחייהם, כי גם "הטובים" משלימים עם כך שהספורט הוא חלק מהחיים. אין מה לעשות. לפני כחודש ראיתי באחת הפיצריות הנ"ל שאחד האברכים הגדיל ובא לראות את המשחק עם רעייתו... בין 40 בחורי ישיבה יושבת "אברכית" עם פאה וסרט ועל ברכיה הבת הקטנה...

***


לא באנו, חלילה וחס, לומר משהו נגד הספורט. מי אנחנו בכלל? אפילו לא את זאת שרובו-ככולו מונע כיום בידי "החבורה הקבועה", השלטת במדינה בחיסיון הדמוקרטיה: הון-שלטון-עיתון-קניון
לא באנו, חלילה וחס, לומר משהו נגד הספורט. מי אנחנו בכלל? אפילו לא את זאת שרובו-ככולו מונע כיום בידי "החבורה הקבועה", השלטת במדינה בחיסיון הדמוקרטיה: הון-שלטון-עיתון-קניון. אליבא דאמת, לא היה מזיק אם רוב הנוער במדינה היה חובב ספורט במקום לצפות בסרטים שליליים, לטייל באתרי אינטרנט חשוכים, ולבדוק במועדוני-הלילה את מידת חדותם של האולרים.

רצינו רק להפיח תקווה: לא אחת אנו מביטים בחוסר אונים בציבור הישראלי ושואלים האם נצליח, אי-פעם להעביר להם את האמת? האם יבינו פעם עד כמה מסייעות ההתנחלויות לכל אזרח? שהעלייה התלולה במחירי השכירות והדירות קשורה ישירות להפסקת הבנייה ביהודה ושומרון ולא לעלייה הדתית מצרפת? האם נצליח להעביר את הנפלא שבשבת היהודית, בדיני טהרת-המשפחה? הסיכוי נראה אפסי.

אך הספורט נוסך בנו כוח: אל ייאוש. ההיסטוריה כבר הוכיחה שרוב העם שייך תמיד ל"קולות הצפים" ואפשר לשכנע אותו להצטרף (כמעט) לכל דבר: "אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו: נתבעים לעגל, ונותנים - נתבעים למשכן, ונותנים" (ירושלמי שקלים א', א').

כשהכלים הממלכתיים יהיו בידינו, זה יהיה הרבה יותר קל משחשבנו.