על הורים וילדים, בורא ונבראים

אין פתרון קסם, אך מציאת פתרון נעוצה בזיהוי הבעיה.

הסופר הרב יוסף אליהו , ב' באב תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

קטע ממכתבו של אב, ר"מ ותיק בישיבה-תיכונית:


האם אפשר לנגוע בנקודה של בעיית הנתק הקשה הקיים כיום בין הורים לילדים? לא שיש פתרון-קסם לבעיה, אבל בבתים רבים המצב כל כך נואש שאפילו קצה של עצה ישרה אווירה טובה
"...האם אפשר לנגוע בנקודה של בעיית הנתק הקשה הקיים כיום בין הורים לילדים? לא שיש פתרון-קסם לבעיה, אבל בבתים רבים המצב כל כך נואש שאפילו קצה של עצה ישרה אווירה טובה. ידיד אמר לי: 'גם כשאנחנו היינו ילדים היו תופעות כאלה, אלא שאז היינו ילדים תמימים...'. אני בטוח שהדבר אינו מדויק. כשהיינו נערים בישיבה-תיכונית לא רצו חברים שלנו לגור שלא בבית ההורים. היום (ואני נדהם לראות זאת באסיפות-הורים במסגרת עבודתי) בבתים הטובים ביותר, של מיטב בוגרי 'מרכז' וישיבות ההסדר, יש בנים ובנות שמתנהגים כאילו ההורים הם השונאים הגדולים ביותר שלהם כשאפשר לומר שההיפך הוא הנכון: ביחס להורינו, אנחנו פתוחים אל הילדים פי כמה, מבינים לליבם, תומכים בהם, וכמעט מפנקים אותם.

מי בילדותנו לא עזר לאבא בעבודה כשהדבר היה אפשרי? לרבים מאיתנו היה אב בעל חנות, והיינו עוזרים גם בשעות שאחרי הלימודים. ואילו היום, אם תבקש מילד בחופש הגדול, פעם ביום, לפנות את פח האשפה יכול להתפתח מכך 'דיון שלם' שבסופו הילד יטיח בך מילים שחורגות מכל פרופורציה הגיונית. חייבת להיות איזו סיבה עמוקה, אולי רוחנית, לכל המצב הזה".

תשובה: כפי שכבודו כתב אין פתרון-קסם, אך מציאת פתרון נעוצה בזיהוי גורמי הבעיה. חשוב להצביע ולוּ על חלק מגורמיה כדי שלפחות לא נמשיך להזין את האש.

א) המאירי כותב בהקדמת ספרו "מגן אבות" ש"טבע האדם לאהוב את מי שנִּתחבר עִמו". תלמידים יעריצו את רבם למרות כל מה שיאמרו עליו, כיוון שהוא הוליך אותם בצעדיהם הראשונים בעולם הרוח. למורים שהיו לנו בכיתות א'-ג' יש לכולנו סימפטיה מיוחדת... כי אז היינו קטנים, חסרי ידע וגם ישע, ואותו מורה סייע לנו להכיר את העולם ואת עצמנו.

ב) עד הדור הקודם, היו ההורים מקור עיקרי להכרת העולם. הילד חש שהם "מְתווכים" לו את העולם, ולכן רחש להם כבוד. כיום, שפע אמצעי התקשורת מנתק את הבן מהוריו. הבן מתחבר בלחיצות-מקש לכל אתר וסרט ומסייר בָּעולם באופן עצמאי, והוסף לכך את העובדה שההורה עצמו עסוק באותו זמן בשיחת טלפון כלשהי. בפועל, הזמן בו יש לבן קשר עם הוריו הולך וקטֵן. "תמונה מוּכרת" של בית בימינו: האב מדבר בטלפון "בזק", האם ב"הוט", ובכל חדר יושב ילד עם סלולארי ומדבר עם חבר או חברה... שישה אנשים בבית, ובמשך שעות הקשר ביניהם הוא מזערי.


אין בנייה נורמאלית, הדרגתית, של העברת מידע כפי כוחו של המתבגר. הילד נחשף בכל פעם ל"פיסת עולם" חדשה, לרוב כשאינו בשל לה, ושבדרך כלל מוצגת באור שאינו נכון
הבעיה במציאות זו היא שהכרת העולם העצמאית של הילד היא בלתי מאוזנת. אין בנייה נורמאלית, הדרגתית, של העברת מידע כפי כוחו של המתבגר. הילד נחשף בכל פעם ל"פיסת עולם" חדשה, לרוב כשאינו בשל לה, ושבדרך כלל מוצגת באור שאינו נכון. התוצאה: בתודעת הבן נבנה עולם חסר איזון, ולעיתים די קרובות עולם לא מציאותי.

בעיית הרווקוּת הבוגרת היא אחד התוצרים של תופעה זו. לא-מכבר הכרנו בחורה בת 30 המתקשה למצוא חתן. היא מחזיקה בשני תארים וכו', אך למשל: לא הלכה מעולם לקנות לבדה פירות וירקות בחנות ואין לה כל מושג כמה בערך עולה עוף. התברר שההתמקדות בלימודי האקדמיה ניתקה אותה מן המציאות (בעזרת הורים אוהבים שרצו להסיר ממנה כל קושי), וכך גדלה אישה שאין לה הבנה בסיסית בנושאים הפשוטים ביותר של החיים (יצוין שהאקדמיה לא הייתה שורש הבעיה, אלא הלימודים התובעניים היוו תירוץ מצוין לחפות על מחסום נפשי של הסתגרות-יתר. מה הפלא, אפוא, ש80% מהבחורים אמרו לה "לא", למרות שהיא נאה ומבית אמיד?

כיום צצים קורסים הבאים לתקן את המעוות, ולְתווך ל"ילדי העולם המתקדם" את העולם בצורה מובנית ונכונה (ה"קַּאוּצינג'" התופס תאוצה היום, הוא אחד מהם).

אך כפי שכבודו ציין, יש לכל תופעה חברתית שורש רוחני עמוק המזין אותה: היחס בין ההורים לילד הוא כַּיחס שבין ה' לבריאה. אותו כוח רוחני שלילי שרוצה לנתק את הבריאה מן הבורא, שואף אפוא להפריד בין האב לבן. 22 שנות הניתוק מאונס של יוסף מאביו יעקב הניבו שלושה מלכים בישראל (ירבעם, אחאב ומנשה) שניתקו בכוח את ישראל מאביהם שבשמים, ואילצו אותם לעבוד עבודה זרה במשך 22 שנה כל אחד.


בחודשיים האחרונים עסקו פרשיות השבוע בתלונות השונות שהיו לבני ישראל במדבר נגד הקב"ה. אתה מתבונן ומנסה להבין: מה באמת כאב להם? מה הניע אותם להתריס שוב ושוב נגד מי שידעו בוודאות שעשה למענם ניסים אדירים!?
העולם המערבי-נוצרי ימשיך לייצר תורות ואמצעים שיחברו את נערינו לכל רעיון ומקום, רק לא להוריהם. לא ל"שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך". הוא אומנם לא תמיד מתכוון לכך באופן ישיר, אבל זה "מה שיוצא לו" באופן טבעי וזה מה שמוטבע בַּקוד הבסיסי של הנצרות.

בחודשיים האחרונים עסקו פרשיות השבוע בתלונות השונות שהיו לבני ישראל במדבר נגד הקב"ה. אתה מתבונן ומנסה להבין: מה באמת כאב להם? מה הניע אותם להתריס שוב ושוב נגד מי שידעו בוודאות שעשה למענם ניסים אדירים!? איך אפשר לומר, כפי שמגלה משה בפרשתנו: "...וַתֹּאמרו, בשִׂנאת ה' אֹתנו הוציאנו מארץ מצרים"?! (דברים א', כ"ז). הרי לא מדובר בחלושי-שכל חס וחלילה, אלא באנשים ברי-הִגיון, כמוני וכמוך, שראו בכל בוקר במו-עיניהם את האוכל שירד להם מן השמים! אם הוא שונא אתכם - מה היה יותר פשוט מלהניח לכם להירקב במצרים?!

האין זה דומה להפליא לְמה שאנו חוֹוים כיום עם ילדינו היקרים...? אתה מאכיל אותם 'עם כפית', מעניק להם מה שלא קיבלת מעולם – וחלק מהם מביט בך (בַּמקרה הטוב) בזעם עצור... מה קורה כאן!?

תשובה חלקית לכך גילתה הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: יודעים היו ישראל בעבודת-כוכבים שאין בה ממש. ולא עבדו עבודת-כוכבים, אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין סג:). כלומר, כל הטענות שהיו לישראל נגד "אבא" נועדו למטרה אחת: להשתחרר מעולו, כדי לחטוא 'חופשי' בעריות ללא נקיפות-מצפון. ולעניות דעתי, אין הכוונה רק לעבירות שבינו לבינה: החילוניות הכובשת מרפה את ידיו של רוב הנוער והוא מוצא עצמו מזדהה עם "החזק". אך כדי להשתחרר מאבא שבשמים צריך קודם כל להשתחרר מאבא שבארץ! "אתה לא תגיד לי מה לעשות, כי אתה מהדור הישן! ...כי אתה שונא אותי! ...צא לי מהוורידים!" - כדי שאוכל לצאת לדרכי...

וכך ראו עינינו בחלק גדול מן המקרים: העימות עם ההורים בא להכשיר את הקרקע להתרחקות מה'.

וסיבה רוחנית נוספת שכדאי לקחת בחשבון: "בעוון שנאת-חינם, מריבה רבה בתוך ביתו של אדם" (שבת לב:). מסביר רש"י: "שנאת חינם" שלא ראה בו דבר-עבירה שיהא מותר לשנאותו, ושונאו. "מריבה רבה" - מידה כנגד מידה, דהיינו: אתה שונא מישהו (מגזר מסוים, בבית-הכנסת ובעבודה) על חינם? גם הילדים שלך ישנאו אותך חינם.

***

משהו מעשי: להגדיל את הקשר עם הילדים. פשוט להיות בחברתם יותר שעות, ולא משנה כל-כך לאיזה צורך. כי "טבע האדם לאהוב את מי שנִּתחבר עִימו"
משהו מעשי: להגדיל את הקשר עם הילדים. פשוט להיות בחברתם יותר שעות, ולא משנה כל-כך לאיזה צורך. כי "טבע האדם לאהוב את מי שנִּתחבר עִימו". כשהם קטנים ומבקשים ממך סיפור לפני השינה, אל נא תֹאמר שאתה עסוק או עייף מאוד. זוהי "שעת-החינוך" שלך! ואל תדאג: הם לא יבקשו לשמוע אותך שנים רבות... יש לך מספר שנים בודדות בלבד, בטרם יחליטו שהם רוצים להיות 'עצמאיים' ולא לשמוע למבוגרים. לכן, דאג לא להיות עסוק בשעות הערב, וגם לא להיות עייף. דוגמא קטנה: כשבנותיי היו קטנות, הייתי מספר להן בערבים דף מִספר (עניינים קשים, מדלגים או מעבדים תוך כדי קריאה). כך סיימנו מספר ספרים: "תהִלה" של עגנון שבהשפעתו התחפשה בתי הבכורה בפורים לתהלה, "חיי הכלב רייזי" (מנחם תלמי. מומלץ), סיפורי "הכנסת אורחים", ו"הכל לאדון הכל" לבני הנעורים (שניהם בהוצאת פלדהיים), וכן את "צדיק יסוד עולם" של הסופר שמחה רז שבסיומו נסענו ירושלימה ועשינו "סיום מסכת" בבית המחבר שזכור עד היום לטובה בחוג המשפחה.

הדבר היחיד שאני יכול להצטער עליו היום הוא שלא השקעתי יותר באותן שנים.