הקטיף

אחים, ממלאי פקודות, הפכו כפרים פורחים לעיי החרבות.

ד"ר דליה חשן , ב' באב תשס"ח

דליה חשן
דליה חשן
ערוץ 7

נכתב בימים של חורבן גוש קטיף, אב תשס"ה

אחרי שהחריבו האויבים מבית את ביתי הלכתי לחולות קטיף שנקטפה על טפיה, נשיה, אנשיה  ובחוריה. הרוח בידרה את שיער ראשי, והים העלה גלים ללא קצף. כחול ושקט עמד כמו תוהה על חורבן זה ששטף ברגע את בניו ובנותיו שנטעו וזרעו ובנו לחופיו. החַיִל הכבד שקרע את השקט העילאי וטוהר האוויר שעט הלאה בדרכו אל משימת הטרף הבאה לנתק עולל ויונק, לרועע אמה וסיפים עד לתהום רבה.


פקודת ההרס וההשחתה עדיין רוחפת מעל הבתים שחלקם העלו עשן, חלקם יד הבוזז נגעה בם, בין כך ובין כך עמדו שבורים וחבולים מקול בכיים ותחנוני בעליהם שנסחבו מעליהם בידי קלגסים וקלגסיות ממלאי פקודת גירושם
פקודת ההרס וההשחתה עדיין רוחפת מעל הבתים שחלקם העלו עשן, חלקם יד הבוזז נגעה בם, בין כך ובין כך עמדו שבורים וחבולים מקול בכיים ותחנוני בעליהם שנסחבו מעליהם בידי קלגסים וקלגסיות ממלאי פקודת גירושם.
 
המשכתי להלך בין הבתים, פה ושם נראו עדיין דמויות אדם שנחבאו מציפורני המחריבים והמחריבות, אך הללו בליווי הצלמים והצלמיות כבר קיפלו את הכלים ומתחו את חוטי מצודת הכורת הלאה.

כלב צחור פרווה ניבט אלי בעיניים עצובות מחצר הבית
איה בעליו? שאלו עיניו.
אמרתי לו: גורש.
אמר לי: והאישה והילדים?
אמרתי לו: גם התינוק שנולד זה עתה.
אמר לי: אינני יודע אם שמעת על אותו כלב שחיכה לבעליו  עשר שנים ויותר,  גם אחרי שמת אדונו, אף אני כן! רבץ על אחוריו והוריד את עיניו. 
אמרתי לו: ולך אין לדאוג, שיש שרים ושופטים במדינה שיבואו בליווי אגודות צער בעלי חיים ויצילו אותך.
הרים הכלב עיניו, ונדמה כי בכה.
אמר: מוטב שיחזירו את בני האדם שנהגו בם כמנהג כלבים בעוטי חוצות, ולא ינהגו בי הכלב ברחמי אדם.
אמרתי לעצמי פני הדור אפילו לא כפני כלב, זה שיודע יסודות עולם מה הם. 


אמר: מוטב שיחזירו את בני האדם שנהגו בם כמנהג כלבים בעוטי חוצות, ולא ינהגו בי הכלב ברחמי אדם. אמרתי לעצמי פני הדור אפילו לא כפני כלב, זה שיודע יסודות עולם מה הם
האדמה הרעידה מתחתי - ידעתי אלו המתים שם - ממתינים שיד הכורת הבטיחה כי תשיגם.
נתהפכו עלי עשתונותיי, ונזדעזע עלי גופי, ונתארכו רגלי וירדתי אצל המתים תחת האדמה.
הם לא נחו על משכבם בשלום, מרותתים קבלוני בערבוביה, איש ואישה, בחור  עם נער ועולל. אותם שמות אדם הכריעם ונאחזו באדמה המבורכת עד יום מותם, ואותם שקטעם האויב הסובב, ואותם שנפלו בעת שרותם בצבא שעתה בא לקלגסם בפקודה.   

שפתיהם היו נעות וקולם כקול הדממה הלבנה, חֵמה פרושה על פניהם ואולי הייתה זו מבוכה:
מי כאן אויב, ומי כאן אוהב?
מי כאן צורר, ומי אח?
מבוכה ואימה גדולה.
חיפשתי לי פתחי פה, מששתי ומצאתיו תפור, שמורות עיניי החלו מתקשרות, ואור יקרות וקיפאון החל להתפשט. ריח ריקבון עלה באפי, המתים נעמדו במעגל כשתולעת של אור יוצאת ונכנסת בם ונדמה היה כי היא משיחה עימם ומקררת דעתם, לבסוף נתעלמו במחילות, ואני נותרתי לבדי במעמקי האדמה.
 
צעקתי: אם מת אנוכי קחוני עמכם, ואם חי העלוני מעל פני האדמה.
ולא נשמע דבר, רק צחוקו של החושך: חי הנך וגם מת, חי-מת, מת-חי, עלה רד, רד עלה!
קול רשרוש נשמע מעל פני האדמה לא קול מלחמה ולא קול גייסות, אלא קול הרוח המרפרף וכותב:
כאן היו כפרים פורחים שהיו מיושבים הרבה מישראל
ששום זר לא הפחידם,
עד שקמו אחיהם בני עמם וטאטאום במטאטא כליה.