מיהו זה המטיל דופי וקובע כי פירוד הלבבות בתקופתנו נוגס בכל חלקה טובה? הנה, זכה דורנו לתשפוכת רבתי של אהבת ישראל ודיבוק חברים מה שלא זכו דורות קמאי! כשראובן ושמעון נפגשים כיום אין די ב"שלום עליכם"="עליכם השלום" מסורתיים, גם בלחיצת יד לבבית עדיין לא יוצאים ידי חובה, אפילו נשיקה ללחי אין בה די כדי להביע אהבה וחיבה. אך לאחר שתי נשיקות  על שתי הלחיים בתוספת חיבוק בריא, רק אלה מבטאים את גודל הרעות והידידות.  



זה היה בחודש אב לפני כ-2,000 שנה, ומאז עם ישראל עדיין מלקק את הפצעים. האם למדנו משהו? מסתבר שלא. אך לפני שלוש שנים שוב בחרנו לא להיות "קיצוניים" נוסח רבי יוחנן בן זכאי

לפני שלוש שנים כשראינו וחזינו בחיבוקים רוויי אהבת ישראל בין כמה ממגורשי גוש קטיף עם קלגסיהם המגרשים, תוך כדי שירה מלאת דבקות של ניגוני נשמה מלווה בנענועי גוף כבאווירת תפילת נעילה. נוכח גילויי "אהבת חינם" שכזו  ממש התפלאנו שהגאולה והגואל עדיין לא הגיעו (וכפי שכבר קבעו גדולי הדורות כי "אהבת חינם" היא התשובה ל"שנאת חינם" שבעטייה היה החורבן).

* * *

על רקע המראות הפסטורליים הללו מתרחב הלב על כי מורשתו ואורו של אחד מגדולי הרבנים בדורו ממשיכה ונושמת, רלבנטית ואקטואלית גם היום.

מי יגלה עפר מעיניך הרב זכריה בן אבקולס, למרות שחלפו 1939 שנה מאז היותך עמנו, זכית ואור תורתך ממשיך וזורח גם בימים טרופים אלה. רבים וטובים גם מגוש דן וגם מגוש עציון עדיין לאורך הולכים ואת מימיך שותים.

* * *

כשירות לקוראים ולנוחיותם אך נזכיר מיהו הרב המדובר זכריה בן אבקולס זללה"ה: הסיפור של "קמצא ובר קמצא" מסתמא זכור לנו. ברם, כדאי גם לזכור כי בר קמצא אשר נפגע מיחסו של קמצא החליט לנקום באחיו בני ישראל, וכך מספרת הגמרא (תרגום חפשי מארמית): הלך בר קמצא, אמר לו לקיסר: "מרדו בך היהודים!". אמר לו: "מי אמר?", אמר לו: "שלח להם קרבן וראה אם מקריבין אותו?". שלח בידו עגל משולש. תוך כדי הליכתו הטיל (בר קמצא) בקרבן מום ב"ניב השפתיים, ויש אומרים ב"דוקין שבעין" (מקום שעבורנו הוא מום ועבור הרומאים אינו מום). סברו חכמים להקריב הקרבן משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס:  "יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!". סברו חכמים להורגו שלא ילך ויאמר (לקיסר רומי),  אמר להם רבי זכריה "יאמרו: מטיל מום בקדשים ייהרג!".

* * *

איי, איזה גדלות נפש של רב? איזה פרספקטיבה רחבה של השקפת עולם? איזה אחריות כלל ציבורית מגלה הרב בן אבקולס! אלא שכאן בא אחד מהרבנים אשר לא ניחון כנראה בראייה כלל ישראלית, ויוצא באימרה "קיצונית" המקלקלת את החגיגה :



זה היה בחודש אב לפני כ-2,000 שנה, ומאז עם ישראל עדיין מלקק את הפצעים. האם למדנו משהו? מסתבר שלא. אך לפני שלוש שנים שוב בחרנו לא להיות "קיצוניים" נוסח רבי יוחנן בן זכאי

"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".

זה היה בחודש אב לפני כ-2,000 שנה, ומאז עם ישראל עדיין מלקק את הפצעים. האם למדנו משהו? מסתבר שלא. אך לפני  שלוש שנים שוב בחרנו לא להיות "קיצוניים" נוסח רבי יוחנן בן זכאי. העדפנו את מתינותו של רבי זכריה בן אבקולס, ומה קיבלנו בתמורה? חורבן גוש קטיף (לשם שינוי: לא על ידי חיילי טיטוס ונבכודנאצר, אלא  על ידי יהודים, על ידי מי שאמורים להיות חיילים בצבא ההגנה לישראל), את  הגהנום של החמאס, את הטרור שהתגבר, את הסכנות שנהיו מוחשיות יותר, ועדיין  לא שבנו מטעותנו, ובעקשנות הזויה אנו ממשיכים בריקודי ה"מה יפית" ומנסים להוציא "מחוץ לקונצנזוס" את המשתדלים ללכת בדרכו של  "הרב הקיצוני וצר האופקים", רבי יוחנן בן זכאי. 

* * *

כולי האי ואולי, כאשר נשב השנה על הארץ באמירת "הקינות" של תשעה באב נתאמץ להקדיש גם דקה למחשבה ולהתבוננות אודות  טיב הדרך והשקפת העולם שהביאו לחורבן שעליו אנו מקוננים.

וביני לביני היושב במרום יראה את עוני עמו, יביט לתלאות ולא לחטאות, יחוס על עם עני ואביון ("ואין עני אלא בדעת"), יזכנו עוד השתא בנחמת ציון ובבניין ירושלים, ויהפוך ימים אלה לששון ולשמחה לכל בית ישראל.