ההצלחה האיומה של ה"התנתקות"

הצבת היעדים לעיל נראה שה"התנתקות" היא כישלון מוחלט

שמואל אדלמן , ט' באב תשס"ח

שמואל אדלמן
שמואל אדלמן
צילום: עצמי

"אני משוכנע בעומקי ליבי כי ההתנתקות הזו תחזק את ישראל ואחיזתה בשטח החיוני לקיומנו, ותזכה בהוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו". הציטוט הזה שייך לראש מממשלת ישראל לשעבר, אריאל שרון, בנאומו בכנסת לקראת העברת חוק ה"התנתקות".


האם ה"התנתקות" הצליחה? לאור הצבת היעדים לעיל נראה שה"התנתקות" היא כישלון מוחלט. ישראל יצאה חלשה יותר, מאוימת יותר ופגיעה יותר
האם ה"התנתקות" הצליחה? לאור הצבת היעדים לעיל נראה שה"התנתקות" היא כישלון מוחלט. ישראל יצאה חלשה יותר, מאוימת יותר ופגיעה יותר. הערכתו של הרמטכ"ל המודח, משה יעלון, כי ההתנתקות "תיתן רוח גבית לטרור" התגלתה כחיוורת מול המציאות האיומה: עזה הפכה למחסן אמל"ח בכמויות מפלצתיות. קטיושות באשקלון הפכו למציאות, ואפילו הרגיעה הזמנית לא מסתירה את העובדה שמיגון הפך למקצוע היחיד בדרום שבו אין אבטלה. הוקרתם של אותם "הקרובים והרחוקים" עליה דיבר שרון באה לידי ביטוי בדרישות גדולות, והולכות לוויתורים ונסיגות ללא תמורה. "הפחתת האיבה" עליה התפייט שרון הוצגה לעיני כל העולם בשריפת בתי כנסת כמוה לא נראתה בעולם מאז ליל הבדולח, וחזון השקר של אותו זקן אשמאי על  "מזרח תיכון חדש" נראה הזוי מאי פעם.

מצבם הרע של המגורשים מעורר דאגה לא רק בקרב אנשים רחמנים, אלא גם אצל שמאלני ארצנו שחוששים שהתקדים הזה יפגע בסיכויים של מבצע גירוש נוסף. יצור הכלאיים של מפלגת הקומבינות-דילים-מעטפות-הדלפות (קדימ"ה) שנוצר בעקבות ההתנתקות נראה רע מתמיד, ואפילו את בנו הפושע של שרון לא הצליחה ה"התנתקות" להציל מהכלא.

אלא שמטרה אחת אכן הושגה, לפחות חלקית, הפגיעה בחוסנו של הציבור הדתי שנועדה לחסום אותו בדרך להנהגת המדינה הייתה ככל הנראה יותר מאשר מטרה משנית. ייתכן והיא הייתה המטרה עצמה. מעבר להרס התיישבות מפוארת שלציבור הדתי לאומי חלק מכריע בהקמתה ושגשוגה, הצליח שרון להעמיק את המחלוקות שבציבור הדתי לכדי קרעים של ממש. שרון שהיה מהלוחמים המוצלחים של ישראל, היה לא רק בולדוזר אלא גם טקטיקן מוכשר. הוא ידע לא רק להפעיל כוח, אלא גם לזהות היכן להפעיל אותו. שרון ידע למצוא את הנקודה החלשה, לרכז אליה את כל הכוח והמאמץ, ולהבקיע דרכה את הניצחון: כך בצליחת התעלה ב"מלחמת יום כיפור", כך בהתנהלותו בפוליטיקה, וכך לצערנו ב"התנתקות".


אלפי האזרחים שיצאו לגוש קטיף ומצאו את עצמם בגדרות כפר מימון שמעו את מנהיגי המאבק קוראים לאיפוק ומבטיחים להגיע לגוש קטיף, אם לא מחר אז מחרתיים. הבטחה זו לא מומשה. מי שהגיע לגוש עשה זאת ב"התגנבות יחידים"
שרון זיהה את המתח בין הנאמנות למדינת ישראל ובין הנאמנות לתורת ישראל ולארץ ישראל, מתח שתמיד היה קיים אך מאז הסכמי אוסלו הלך והתעצם. תוכנית ה"התנתקות" העמידה את הציבור הדתי לאומי באחת משתי אפשרויות: קבלת ההליך הכאילו-דמוקרטי שבמרכזו הליך שמנוגד לכל ערכיו התורניים והמוסריים של ציבור זה או התנגדות למהלך ועימות עם המדינה שמתחה את אכיפת החוק עד מעבר לקצה הגבול והפכה כל מפגין לעבריין. דרך הביניים שניסתה להניע מאבק בגבולות צמחוניים של מחאה לגיטימית כשבמרכזה עמדה הסיסמה (הבנויה על שיר ישראלי ולא על המקורות) "יש לי אהבה היא תנצח", ונוצלה באופן ציני על ידי השלטון. ההישג של משאל הליכוד שבו נגד כל הסיכויים הצביע המרכז נגד המהלך זכה להתעלמות בוטה.

האהבה שהורעפה על החיילים נוצלה להפיכת עקירת היישובים למבצע מהיר, נוח, ומשווק היטב בתקשורת. מי שחשב שבעת פקודה החיילים לא יוכלו לבצע את הפקודה טעה. החיבוקים, הדמעות והשכנועים נפלו על אוזניים ערלות ועל עיניים מכוסות במשקפי שמש שחורים מגובים באימונים פסיכולוגים מפרכים. בעיניי ראיתי כיצד חייל שנשבר והחל לבכות בודד מיד משאר החיילים, וזכה לעזרה ראשונה פסיכולוגית כדי שחלילה לא תיווצר תגובת שרשרת. במבחן התוצאה הקונספציה של "באהבה ננצח" קרסה לחלוטין. נראה שמלכתחילה היא מנצחת רק בהוליווד.

אלפי האזרחים שיצאו לגוש קטיף ומצאו את עצמם בגדרות כפר מימון שמעו את מנהיגי המאבק קוראים לאיפוק ומבטיחים להגיע לגוש קטיף, אם לא מחר אז מחרתיים. הבטחה זו לא מומשה. מי שהגיע לגוש עשה זאת ב"התגנבות יחידים". השאלה האם מנהיגים אלו כשלו רק בתוצאה או שמא הטעו ביודעין את הציבור נשארה פתוחה. אינני בטוח שהתוצאה הסופית הייתה שונה לו נקטו בקו תקיף יותר נגד הגירוש, למרות טענותיהם של נציגי הקו התקיף במחנה. מה שברור הוא שבעקבות הגירוש מגוש קטיף הציבור הדתי, ובייחוד הצעיר שבו, אינו מאמין יותר למנהיגיו. גם הרצון להישמע לחוקי המשחק הדמוקרטים שנוצלו באופן ציני לרעה ע"י השלטון הולך ומתמוסס. "הייאוש", אם נשתמש גם אנו בשיר ישראלי, "הפך יותר נוח".
 

בתוך המחנה קרעו גלי ההדף של ה"התנתקות" את הציבור. קצינים בכירים שעד לא מכבר נחשבו למקור גאווה בחברה הדתית והיו חלק ממכונת ה"התנתקות" הפכו למוקצים מחמת מיאוס ומזוהים עם השלטון השנוא והמושחת
בתוך המחנה קרעו גלי ההדף של ה"התנתקות" את הציבור. קצינים בכירים שעד לא מכבר נחשבו למקור גאווה בחברה הדתית והיו חלק ממכונת ה"התנתקות" הפכו למוקצים מחמת מיאוס ומזוהים עם השלטון השנוא והמושחת. התפילה לשלום המדינה שהייתה סמל מאחד בציבור הפכה לסלע מחלוקת. החל מאלו שהמשיכו לומר אותה כרגיל, כלה באלו שיוצאים מבית הכנסת בעת אמירתה ובאמצע עשרות ניסוחים שונים ומשונים שמנסים לדרוש את שלום המדינה בלי להרעיף מחמאות על ראשיה. רבנים מוערכים שהיו כתובת לכל שאלה, החל משאלות הלכתיות סבוכות וכלה בשאלות קטנוניות של נערות בנות 16, סופגים ביקורת צורמת שאפילו הפשקווילים של מאה שערים מחווירים לעומתה. הכינוי "ממלכתי" (מודגש במלעיל) הפכה לכינוי גנאי המשדר פסילה מוחלטת של נשוא הכינוי ללא תלות בפועלו למען העם, הארץ והתורה.

אינני בא להכריע בין אלו לאלו. חלק גדול מהביקורת מוצדק ונותר ללא מענה ראוי. חלק אחר מהביקורת חצה מזמן את הגבול הלגיטימי ובקצוותיו גם את ההלכה. ואולם הצורך בהידברות כנה ואמיתית בתוך המחנה פנימה נראה קריטי מתמיד.

חז"ל לימדונו שעל שנאת חינם חרב הבית. גילויי השנאה הקיימים היום אצלנו אינם חינם, הם עלולים לעלות לנו בדמים.