שוב צפות להם התמונות הקשות. שוב הדמעות הלא- ממושמעות זולגות להן ללא מעצור. קשה להאמין שכבר עברו שלוש שנים מאז. הזיכרונות הטריים עדיין מכאיבים, לא מרפים. כמה רצינו, כמה התפללנו, כמה בכינו. בסופו של יום... נכשלנו.

אני יודע שהנושא כבר נידון רבות, אבל אולי בכל זאת חשוב לחזור על המסקנות שלמדנו באותם שבועות בגוש קטיף.

א. ביחס לאחינו החילונים. למדנו כי בלי תורה האדם בקלות יכול להדרדר למחוזות אפלים. חשנו על בשרנו כי "נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה". כמה בסיסית היא התורה לחייו של יהודי. דבר ה' הוא המאיר לאדם את הדרך, הוא המסמן את הכיוון והמטרה. ודבר ה' הוא הנותן עוז וגבורה. רק הוא המאפשר לאדם להתעלות מעבר לכל הלחצים והקשיים ולשמור על מוסריות, על אנושיות.

איך רחמנים בני רחמנים יכולים להיהפך לאטומים וקרים, אכזרים ונחושים? אין זה כי אם שהמוח והלב שטוף בחילוניות, חלול מריקנות, אפוף בחומרניות גסה. בלב שכזה כבר אין מקום לחוט שדרה מוסרי איתן, ללב רחום ואוהב.

למדנו שיהודי המדבר גבוהה גבוהה אך חסר את החיבור לה' ולתורתו לא יצליח להישאר נאמן ברגעי מבחן.

ב. ביחס לאחינו החרדים. גילינו לפתע כמה משמעותיים הם ההבדלים הדקים שבגישה לעבודת ה'. חשבנו שחילוקי הדעות נוגעים רק למדינה ועוד כמה דיונים שכבר אבד עליהם הכלח, אך לנגד עיננו הדואבות הזדקרו הבדלים כה גדולים. אותה תורה שכולנו לומדים קבלה משמעות לגמרי שונה כשהגיעה לידי חיכוך עם המציאות. גילינו שתורת חיים איננה רק סיסמא אלא עולם מלא.

רק התורה הזאת היא המסוגלת לחולל שינויים בעולם, בחיים.

גילינו את התהום הפעורה בין תורה המנחה את החיים ומשתדלת להתמודד איתה בגאון או תורה המתבדלת מהחיים ומסתגרת בארבע אמות של כוללים, ישיבות ותלמודי תורה.

ג. ביחס לאחינו הדתיים - לאומיים. פה חשבון הנפש הוא הכואב ביותר, המייסר ביותר. אבל חשבון הנפש צריך להיעשות, בשביל ההווה ובשביל העתיד. נכשלנו מכמה טעמים:

ראשית, המלכנו עלינו רבנים שאינם מן השורה הראשונה של גדולי תורה. שכחנו שרב שאיננו גדול בגמרא ובהלכה איננו יכול לשמש מנהיג ציבור. פסקנו על פי דרשנים ואנשי מחשבה בשאלות גורליות למרות שאיננו פוסקים כמותם בשאלות הלכתיות כבדות משקל.

הלכנו שבי אחרי סיסמאות שהיו נוחות לנו.

שנית, המשכנו לחטוא בחטא הקדום שלנו. חטא התחושה שאנחנו הגלגל החמישי במדינה. שאנחנו מעוטים וחלשים, ואסור לנו להיאבק באמת על זכויותנו הבסיסיות ביותר. שכחנו שאנחנו חיים בדמוקרטיה ופירושו של דבר שחובה עלינו להאבק על דעתנו. נטינו לחשוב שדרכנו היא אך ורק דרך האהבה ואין לנו שום דרך אחרת.

שכחנו שגם על ילדינו שאנו כה אוהבים אנו לפעמים צועקים וגוערים ואין בזה סתירה בכהוא זה לאהבתנו אותם. לא האמנו בעצמנו, בכוחות שלנו, באמת הגדולה שלנו. לא שמנו לב איך העם העייף שלנו מצפה מאיתנו להפיח בו רוח חדשה: רוח של גבורה, רוח של תעוזה, רוח של נאמנות לאמת.

העדפנו להישאר מובלים, קטנים וחסרי השפעה, להמשיך ללקט פירורים מתחת השולחן. אני הקטן ודאי לא נקי מכל זה. אינני חושב שהייתי מסוגל לפעול טוב יותר, אך אני חושב שאנחנו זקוקים לחשבון נפש.

והלוואי ומאמר זה יהווה תרומה לכך.