נפתח בגילוי נאות: בשעתו חייבתי את "הסכם המאחזים" שהושג בין זמביש לברק, ועדיין אני סבור שהתוצאות הצדיקו את ההסכם הזה. אותה שעה הייתי עדיין חבר בהנהלת מועצת יש"ע. פרשתי מן הגוף הזה אחרי הקטסטרופה של כפר מימון, משנתברר לי שמאחורי גביהם של ההמונים תיאמה ההנהגה עמדות עם המגרשים והמחריבים. תוצאותיו של משבר האמון הזה ניכרות בשטח עד היום, והן מכבידות על גישה עניינית, מפני שכל צד מחופר בעמדותיו. לכן חייבים להקפיד שלא להיסחף אחר רגשות ומשפטים קדומים ולשפוט את סוגיית מגרון בשיקול דעת ובאחריות.
אותה שעה הייתי עדיין חבר בהנהלת מועצת יש"ע. פרשתי מן הגוף הזה אחרי הקטסטרופה של כפר מימון, משנתברר לי שמאחורי גביהם של ההמונים תיאמה ההנהגה עמדות עם המגרשים והמחריבים
עוד יש לזכור שהוויכוח הוא בתוך המחנה, ועל כן יש לנהל אותו במתינות וביישוב הדעת , אך ורק לגופו של עניין ומתוך התעלמות גמורה ממשקעי העבר.
נפתח בזאת, שבתחילה האדמה שעליה יושבת מגרון – כולה או רובה - היתה בבעלות ערבית פרטית . היום – חלקה, ואולי חלקה הגדול, נרכש לפי הטענה ע"י יהודים, והעניין הזה תלוי ועומד בבית המשפט. העובדות המדוייקות בנדון אינן לגמרי ברורות.
אלא, שעניין הבעלות, שמבחינה מוסרית וחוקית, כלומר בחיים הנורמלים, ראוי היה שיתפוס מקום ראשון במעלה, נסוג כאן מפני המשמעויות הפוליטיות שעל פיהן ממשלות ירודות חורצות את גורל ההתיישבות בא"י. ובעולם הפוליטיקה מושלות בכיפה שתי הוראות קטלניות מ"מפת הדרכים": ההתחייבות הישראלית להשמיד כל מאחז שהוקם אחרי חודש מרץ 2001, וגם - להקפיא הכל, כלומר שלא יוקם שום יישוב נוסף ואפילו יישובים קיימים לא יורחבו, גם לא כדי לספק את צורכי הגידול הטבעי. נוכח זאת, שאלת הבעלות על הקרקע היא משנית ומשמשת לשלטונות רק כתירוץ, הלא גם מאחזים על קרקעות של יהודים התחייבו להרוס!
על הרקע הזה יש לדון בטיוטת פשרה בין משרד הביטחון למועצת יש"ע, המצוטטת במכתב שסגנית יו"ר מועצת יש"ע, שרה אליעש מקדומים, שלחה אל חברי מליאת מועצת יש"ע.
אומר מיד, שאינני מאמין ששר הביטחון או הממשלה מתכוונים או אפילו יכולים לקיים את הנאמר בסיכום-כביכול הזה, אך לפני כן יש להתייחס להצעה קודמת שנתפרסמה בציבור - להעביר את המאחז לתוך תחום היישוב אדם (גבע בנימין), יישוב סמוך מאוד לפסגת זאב. הצעה זאת נראתה ריאלית, מפני שהיא תואמת את מפת הדרכים: המאחז נהרס וננטש, ונקודה עברית חדשה אינה מוקמת במקומו. "העתקתו" לאדם לא תהיה אלא הוספת כמה עשרות קרוונים ליישוב גדול ובנוי, כמעט עיר – ואת זה האמריקנים ובני חסותם ברמאללה היו יכולים לבלוע מבלי לראות בכך הפרה של התחייבויות מפת הדרכים ואנאפוליס, שאליהן הם הצליחו למסמר את היהודים.
מן הטעם הזה, הצעת אדם היתה פסולה ודינה היה להידחות בכל מכל: עצם היותה כשרה עפ"י מפת הדרכים, הוא שמטריף אותה לעם ישראל. ואכן, גם שרה אליעש כותבת: "כל הצעה להתכנס בתוך השטח הבנוי של יישוב היתה בלתי קבילה מבחינתנו."
אומר מיד, שאינני מאמין ששר הביטחון או הממשלה מתכוונים או אפילו יכולים לקיים את הנאמר בסיכום-כביכול הזה
אם כן, מה מוצע עכשיו למועצת יש"ע ?
יאותר מקום חדש שעליו יוקם היישוב מגרון, "בסמוך מאד ליישוב הנוכחי", ואולי על רכס מגרון עצמו. המקום החדש לא יהיה אתר קרוונים, אלא ייבנו בו בתי קבע. ולא יהיה זה יישוב הקרוי בעגה הרשמית "בלתי מורשה", כי אם מקום מתוכנן ומפותח עם כל הרשיונות והחתימות. וגם זאת: כל עוד לא יאותר המקום, ולא יינתנו ההיתרים, ולא תהיה בנייה בפועל, והיא לא תסתיים – מאחז מגרון יישאר במקומו. ועדיין אין זה הכל. המסלול המשפטי של ההתדיינות בעניין הבעלות על קרקעות מגרון הנוכחית יימשך, ואם אנשי מגרון יזכו בו, גם במקום הנוכחי יהיה מימוש הבעלות היהודית.
ועוד צ'ופר, כדי שנהיה לגמרי מבסוטים – גם אחרי פירוק מגרון הקיימת, כשכבר מגרון החדשה תהיה במקומה החדש, עדיין במגרון הישנה "תיוותר נוכחות יהודית כלשהיא". על כך אומר שיר ישן משנות ה-30 של המאה שעברה – "זה היה רק פעם, זה לא ישוב, זה יפה מלהיות אמת", ויש היום גם פרסומת ברדיו - לקוח מבקש מן הבנק הלוואה בלי רבית ועונים לו: 'כמובן, וכל בוקר גם נביא לך קרואסון'.
הסיפור של מגרון דומה לכאורה לפרשת אילון מורה, שהוקמה בתחילה על ידי ממשלת בגין על אדמות פרטיות של הכפר הערבי רוג'ייב בהפקעה ביטחונית. בית המשפט העליון מפי השופט משה לנדאו, שבוודאי לא היה משוחד לטובת הצד הערבי - לא האמין לממשלה שצרכי ביטחון הכתיבו את תפיסת האדמה הפרטית הזאת וקבע, שצרכי התיישבות אינם מצדיקים שלילת בעלות על רכוש פרטי. רוג'ייב פונתה מרצון, פרט למשפחת לפיד שהתעקשה ואולצה לעזוב, וממשלת בגין נותרה אובדת עצות. פרצה שביתת רעב של מועצת יש"ע שנמשכה למעלה מ-45 יום, ובסופה עיבדה פליאה אלבק ז"ל ממשרד המשפטים, בתמיכת שר המשפטים שמואל תמיר ז"ל והיועץ המשפטי יצחק זמיר, את תורת ההתיישבות על אדמות מדינה. בעקבות זאת הוקמה אלון מורה במקומה הנוכחי ולימים נרכשו גם חלקות אדמה מרוג'ייב, המהוות היום – ביחד עם אדמות מדינה סמוכות – את היישוב איתמר, על בנותיו המשתרעות הרחק מזרחה ונשקפות אל בקעת הירדן. יתרון גדול יש בשיטה החדשה, שבעוד אשר תפיסה לצרכי ביטחון נחשבת בהתאם לתקנות האג כזמנית "עד תום הכיבוש הצבאי", התיישבות על אדמות מדינה היא לצמיתות. מן העז של פסיקת בג"צ נגד הקמת אלון מורה על אדמות רוג'ייב יצא מתוק – גל גדול של יישובים שהוקמו על אדמות מדינה.
אלא, שאלון מורה אינה דומה למגרון, ומטעם פשוט: בימים ההם היתה לנו ממשלה שחיפשה כל דרך כדי לקדם את ההתנחלות היהודית, ואלו הממשלה הנוכחית מבקשת לעקור הכל ומבחינתה - פרשת מגרון אינה עומדת בפני עצמה, אלא משובצת ב"מפת הדרכים", שיעדה מדינה פלסטינית נקייה מיישובים יהודים, ועקירת מגרון אמורה לשמש כתקדים.
על כן, זו אבן הבוחן, בבואנו לשפוט אפשרות של פשרה במגרון: האם ההסדר משובץ במפת הדרכים, ולכן מקדם את מזימות הגירוש, או להיפך - סותר את המדיניות הזאת?על כן, זו אבן הבוחן, בבואנו לשפוט אפשרות של פשרה במגרון: האם ההסדר משובץ במפת הדרכים, ולכן מקדם את מזימות הגירוש, או להיפך - סותר את המדיניות הזאת? התשובה היא חד-משמעית, שה"קרואסון" על ידי מכתבה של שרה אליעש נוגד לחלוטין את מפת הדרכים. להיפך, הוא מיטיב את מצבנו עד מאד: במקום מאחז – יישוב לכל דבר; במקום קרוונים – מבני קבע; במקום אתר ללא רישוי – הכרה חוקית ומשפטית, והכל על אתר שהיום אין בו כלום.
לו דבר כזה היה קם ונהיה במציאות, אבו-מאזן היה הופך את שולחן המשא ומתן, קונדוליזה היתה מקבלת התקפת עצבים על סף אישפוז ועל שמעון פרס היתה קופצת זיקנה. והואיל וכל אחת מן התוצאות החמורות האלה "יפה, מכדי להיות אמת", אינני מאמין שמישהו הציע ברצינות את מה ששרה אליעש מתארת כהצעת משרד הביטחון.
ואם אכן אין להצעה הזאת אחיזה במציאות, הרי שלא כדאי שאנחנו, בתוך המחנה, נריב עליה.
מספרים, שאישה לא צעירה נשאלה ע"י רופא, בת כמה היא. "נותנים לי 40 ", השיבה. "תחטפי!", ענה לה הרופא. חברים יקרים, אם זו באמת ההצעה – תחטפו! כלומר, תבקשו את זה בכתב, על נייר רשמי, חתום בידי אדם מוסמך, או שנציג המדינה בבג"צ יצהיר מטעם המדינה שזה הסיכום, והממשלה מחוייבת על פיו.
נותרה עוד נקודה אחת לבירור. מה תגיד חברתנו שרה אליאש, ומה יעשו חבריה בהנהלה ובמליאה של מועצת יש"ע, אם המדינה תימנע מסיכום רשמי מחייב ותזמין אותם להתחייב בשיטה הידועה של ה"סמוך"? ואם וכאשר יתברר שהכל בלוף ולא יהיה מנוס מעימות על מגרון – האם שוב תמכור לנו מועצת יש"ע את הסחורה המשומשת של "לא מנצחים את צה"ל", תעשה הצגות של אבל ופינויים סטייל "שק קמח" ותסגור עניין, או תפסיק סוף סוף עם המשחקים ותתחיל להתייחס ברצינות למשמעות הקיומית של חורבן ארץ, בית, עם?
בשורה התחתונה, לו שרה אליעש היתה שואלת אותי, הייתי אומר לה "תחטפי",אבל הואילי נא לברר אצל חבריך, מה יעשו אם יתברר שההצעה היא רק בועה ריקה?