אולימפיאדה

ללמוד מן מהספורטאים אוצר בלתי נדלה בעבודת ה'.

תגיות: גלעד שליט
הרב ליאור אנגלמן , כ"ו באב תשס"ח

יזע ודמעות

השבוע תמו המשחקים האולימפיים שנערכו הפעם בסין. שוב התחרו הספורטאים בענפי ספורט שונים, שוב הצליח האדם לשבור בכמה אלפיות השנייה את שיא העולם הקודם, שוב שימשו בערבוביה אושרם של המנצחים עם דמעות המפסידים. שוב התברר כי ספורטאי ישראל ענוותנים ואינם רודפים אחר הכבוד השמור לעולים על דוכן המנצחים... מיליארדים ברחבי העולם נשאו עיניהם לסין. בשורות אלה אבקש להצטרף אל ההמונים ולשאת את עיניי לשם במידת האפשר דרך משקפיים של תורה.


באולימפיאדה מתחדד מאוד כי אין מקום לעשייה חלקית, ל"עיגול פינות". הכול חייב להיעשות בדיוק מופתי ובריכוז מרבי, לכל שבריר של שנייה ישנה משמעות הרת גורל
נפתח במשקפיים הוורודים. בלי צל של ספק ניתן ללמוד הרבה מן הספורטאים הללו. הם יכולים להורות לנו פרק או שניים על דבקות במשימה. הם מסוגלים להיות דוגמא חיה לעמל שאין לו גבול. האולימפיאדה היא נקודת קצה של עבודה סיזיפית, יום-יומית קשה ומתישה. אי אפשר להגיע לשם עם רחמים עצמיים, ולא ניתן להתקדם לשם מתוך בינוניות וויתורים. יום אחר יום נאלצים הספורטאים לנצח את העצלות מחדש, פעם אחר פעם לקום השכם בבוקר, להתאמן ולגלות כי האדם מסוגל להגיע אל מה שנראה בלתי אפשרי. הם נדרשים להתאמץ, להתאזר בסבלנות ולעולם לא להישבר.

באולימפיאדה מתחדד מאוד כי אין מקום לעשייה חלקית, ל"עיגול פינות". הכול חייב להיעשות בדיוק מופתי ובריכוז מרבי, לכל שבריר של שנייה ישנה משמעות הרת גורל.

התכונות הללו, אילו נשכיל ללמוד אותן מן הספורטאים, יכולות להיות אוצר בלתי נדלה בעבודת ה'. עמל בסדר גודל כזה למען יעדים ערכיים עשוי להפוך את העולם לטובה. חדות שכזו בעבודת ה' ובעבודת המידות יש בה כדי לבנות ענקי רוח. חשיבה כי אין מעצור בפני כוח הרצון ודבר אינו עומד בפני האדם העושה כל שלאל ידו על מנת להגיע לייעודו היא חשיבה יסודית בעמידה אל מול רבש"ע. "איזהו חכם? הלומד מכל אדם", ונדמה לי שמן האנשים הללו ניתן ללמוד לא מעט.

גלגולים בתרבות הגוף

האימפריה היוונית קמה על חורבותיה של האימפריה הפרסית שקדמה לה. שתיהן קידשו את תרבות הגוף, אך עשו זאת בצורה שונה בתכלית. הפרסים הפכו את האדם לכלי קיבול לכל תאוות העולם. האדם הפך עבד למשתאות יין ותענוגות, ותחת היותו אדם בעל צלם אלוקים הוא הפך למכונת תאוות משומנת.


האולימפיאדה מיסדה את הרעיון לפיו לא רק ערכו של האדם כי אם גם ערכו של עם נמדד על פי כישוריו הגופניים. עם זוכה להכרה והערכה על פי הישגיו הספורטיביים, בלא שיינתן כלל משקל להישגים המוסריים שלו
התרבות היוונית, אם האולימפיאדות, קידשה תרבות גוף שונה. האדם אינו נותן לתאוות גופו לשלוט בו, הוא כבר אינו אוכל ומשמין בלא הפסק. אדרבה, בגבורה הוא מנצח את העצלות והתאווה ומכריח את גופו לעמול כל העת. אין ספק כי ביחס לתרבות הזלילה הפרסית חלה התקדמות משמעותית, ובכל זאת אל היעד האמיתי לא השכילה התרבות היוונית להגיע. הגוף וכישוריו עדיין במרכז תשומת הלב של האדם. חשיבותו של האדם תיגזר מן השאלה מי ירוץ מהר יותר, מי ינתר לגובה רב יותר, והמדד להישג האנושי יישאר תלוי במסת השריר. את כל כוח הרצון יפנה האדם אל גבורת גופו, ושאלת התוכן הערכי האנושי תישאר חסרת חשיבות.

האולימפיאדה מיסדה את הרעיון לפיו לא רק ערכו של האדם כי אם גם ערכו של עם נמדד על פי כישוריו הגופניים. עם זוכה להכרה והערכה על פי הישגיו הספורטיביים בלא שיינתן כלל משקל להישגים המוסריים שלו. העם הסיני יזכה לתשואות על ארגון למופת ושלל מדליות בלא ששפלותו המוסרית תעיב על האווירה החגיגית. "אנחנו על המפה", אמר פעם ספורטאי יהודי לאחר זכייה של קבוצה ישראלית בגביע אירופה, והנציח בכך את המסר הבלתי יהודי לפיו ההימנות על משפחת העמים תלויה בהישגים במגרש הכדורסל.

תרבות כל כך מסיבית של השקעה בגוף באה בהכרח על חשבון השקעה בממד האלוקי-רוחני של האדם. אדם העושה לילותיו כימים בדרך למדליה המוזהבת חי בתודעה מובהקת כי פיתוח הגוף הוא עולמו, התשואות שהוא זוכה להן עם הגשמת חלומו מעידות על הזדהות כללית עם סולם הערכים הזה.

העולם שייך לצעירים

עולם שהגוף השרירי במרכזו מעביר מסר נוסף סמוי, העולם שייך לצעירים. הגיל שבו, בעיני חז"ל, מתחילים להיפתח השערים לעולם הסוד, גיל ארבעים, הוא כבר הגיל שאחרוני הספורטאים פורשים בו. העולם שייך לצעיר ולחזק, לגמיש ולשרירן, ואינו מסוגל להעריך את זקניו. הם יכולים לשמש לכל היותר כפרשנים ולהתרפק על זיכרונות עבר, אך העולם האמיתי בו נשברים שיאים וזוכים בפרסים תם בשלהי שנות השלושים של האדם.


אולי מוטב כך. אולי לנו כעם יש חזון לאולימפיאדה מסוג אחר, אולי אנחנו צריכים לקבוע סדר עדיפויות אחר למשפחת העמים שאינו תלוי ב"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" כי אם ב"מוסרי יותר, ערכי יותר, אלוקי יותר"
עולם שמעניק תהילה לאנשי הגוף הופך למיותרים את חייהם של רבים - רבים שאינם עוד צעירים ויפים והופך אותם מבעלי משמעות לצופים. 
  
זאת ועוד, האולימפיאדה אינה רואה בניצחון האדם את עצלנותו מטרה עליונה. המטרה היא ניצחון הספורטאי על מתחריו. תחרות היא שם המשחק, והמקום הראשון הוא היעד. עולם הגוף הוא עולם מדיד מאוד, תחרותי מאוד, ובסופו תתמקד תשומת הלב במי שינצח בראשון. אין ערך אמיתי לעמל שבדרך, הכול נבחן במבחן התוצאה.

מידי אולימפיאדה מתאכזב עם ישראל ממשלחתו האולימפית שלא הצליחה לנגן עבורו את ההמנון, ולא הביאה 'גאווה לאומית'. אולי מוטב כך. אולי לנו כעם יש חזון לאולימפיאדה מסוג אחר, אולי אנחנו צריכים לקבוע סדר עדיפויות אחר למשפחת העמים שאינו תלוי ב"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" כי אם ב"מוסרי יותר, ערכי יותר, אלוקי יותר". אולי עלינו המשימה האמיתית לברר את משמעות החיים על פני האדמה, משמעות שאינה תמה בגיל ארבעים.

באולימפיאדה הזו, בעזרת השם, יככב ההמנון שלנו, אי אפשר שלא...