המיתוס של כפר מיימון ועמונה

היעילות של מאבק לא אלים בעמונה ובכפר מיימון.

מרק לוגובסקוי , א' באלול תשס"ח

מרק לוגובסקוי
מרק לוגובסקוי
ערוץ 7

אפשר לומר בביטחון שלאורך כל השנים וכל המאבקים של המחנה הכתום מול מעשי הממשלה, שכוונו נגד מפעל ההתיישבות ביש"ע, היה בקרב הציבור הרחב קונצנזוס על כך שהמאבק בשום אופן לא יהיה אלים: "לא נרים יד על שוטרים וחיילים". גם במאבקים הכי אקטיביים ונחושים שהחלו מ"זו ארצנו", זה היה כלל ייהרג ובל יעבור. השיטה היתה "מרי אזרחי בלתי אלים". לכך הטיפו כל "הכוהנים הגדולים" של המאבקים האקטיביים, כמו: משה פייגלין ונדיה מטר. למי שיש ספק, מוזמן לקרוא את הספר "במקום שאין אנשים" שהוא כולו שיר מזמור למרי האזרחי הלא אלים, בדגש על "לא אלים". יותר מכך, כל מי שנהג באלימות, זרק אבנים על שוטרים או עודד אחרים לעשות זאת, אוטומטית נחשד כפרובוקטור של השמאל או השב"כ (או פשוט כמטומטם) שבמעשיו מנסה לטרפד את המאבק. 
 

אפשר לומר בביטחון שלאורך כל השנים וכל המאבקים של המחנה הכתום מול מעשי הממשלה, שכוונו נגד מפעל ההתיישבות ביש"ע, היה בקרב הציבור הרחב קונצנזוס על כך שהמאבק בשום אופן לא יהיה אלים
העיקרון הזה שהיה כל כך מובן מאליו כל השנים, מתחיל להיסדק בשנים מאז הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. פתאום לא רק נערי גבעות בני 15, אלא אנשים ממנהיגי הציבור מתחילים לדבר על זה שלפינוי המאחז הבא כולם צריכים "לבוא עם אלות ולהילחם בפוגרומצ'יקים".

התפיסה הזאת שפתאום כן מצדיקה מאבק אלים, כמובן מתיימרת להישען על טיעונים רציונליים לפיהם שיטת מאבק כזאת היא יעילה. בגדול, את הטיעונים האלה אפשר לסווג לשתי קטגוריות:

1) כפר מיימון מול עמונה.

2) ההשוואה למאבקי החרדים והערבים.

הנושא השני ראוי למאמר בפני עצמו, כאן אני אדבר על הנושא הראשון.

אין ספק שאירועי כפר מיימון ועמונה היו אירועים מכוננים, והמקומות הללו הפכו לסמלים במחנה הכתום. אפילו כל המים שבמכת"זיות דיו, כל האלות קולמוסין וכל היס"מניקים פקידים שיושבים וכותבים יומם ולילה, לא ניתן היה לכתוב את כל הפולקלור שנוצר סביב כפר מיימון ועמונה, כאשר הכל בנוי על ההעמדה שלהם זה מול זה כמייצגי שיטות מאבק שונות בתכלית. מקובל אצל רבים לחשוב שאירועי כפר מיימון, עם "פריצת הגדרות שלא היתה" המפורסמת, הם דוגמא למאבק לא אלים שנכשל, בעוד עמונה היא דוגמא למאבק אלים שהצליח. שתי הטענות הן חסרות בסיס.


אפילו כל המים שבמכת"זיות דיו, כל האלות קולמוסין וכל היס"מניקים פקידים שיושבים וכותבים יומם ולילה, לא ניתן היה לכתוב את כל הפולקלור שנוצר סביב כפר מיימון ועמונה, כאשר הכל בנוי על ההעמדה שלהם זה מול זה כמייצגי שיטות מאבק שונות בתכלית
נתחיל מכפר מיימון. לפני היציאה לצעדת "לעזרת אחינו הגיבורים" מנתיבות, מועצת יש"ע הפיצה לכל המשתתפים הנחיות מפורטות בכתב ותדרוכים בעל פה. בכל מקום הודגש שהצעדה צריכה להיות לא אלימה לחלוטין, בלי ניסיון להתעמת בכוח עם כוחות הביטחון שיחסמו את הדרך. אם חוסמים אותך, יש לנסות לעקוף. ואם לא מצליחים, מתיישבים במקום שאליו הגענו מול השוטרים ולא זזים משם. הרעיון היה למוטט את נסיונות החסימה של כוחות הביטחון לא באלימות, אלא פשוט על ידי לחץ מסיבי של המוני אנשים שנעים לכיוון גוש קטיף, לחץ שאותו כוחות הביטחון לא יהיו מסוגלים פיזית לעצור בלי שימוש באלימות קשה ביותר שהפעלתה מול המוני אזרחים לא אלימים רק תגרום עוד נזק בדעת הקהל לממשלה ותביא לתסיסה והתפוררות בכוחות הביטחון שלא יהיו מוכנים לכך. לא להתעמת, אלא פשוט להביא לכך שלא יהיו מספיק שוטרים וחיילים כדי לחסום את הצעדה בשרשראות אנושיות. חשוב להדגיש שוב שכל המנהיגים ה"נחושים" ו"האקטיביים" סמכו את ידיהם על המתווה הזה, משום שראו בו בצדק את המרי האזרחי הלא אלים האולטימטיבי ודרך מאבק שיש לה סיכוי טוב להצליח.

מן הסקירה העובדתית הקצרה הזאת ניתן להסיק מסקנה שאולי תפתיע חלק גדול מהקוראים: כאשר מועצת יש"ע נמנעה מפריצת גדרות כפר מיימון, היא פעלה בדיוק על פי המתווה המתוכנן. אותו מתווה שכל מי שבא לצעדה ידע עליו,  ושכל המי ומי סמכו עליו את ידיהם. לא היתה כאן שום רמאות.

אילו מועצת יש"ע הייתה באמת רוצה לנצח במאבק, היא הייתה יכולה בקלות לעשות את זה במתווה המקורי. כל מה שהיה צריך לעשות היה לא להפנות את המוני האנשים שהגיעו מבתיהם ביום השני לתוך כפר מיימון, אלא לרכז אותם בנתיבות. משם להתחיל בתנועה מחודשת, כאשר רוב כוחות הביטחון מרותקים לכפר מיימון. תנועה לא בצורה של "אגרוף" שקל לחסום אותו, אלא בפריסה רחבה כמה שיותר בשטח ולא בקבוצות קטנות, כמו שנעשה בלילה, אלא צעדה המונית וגלויה, כמו זו הראשונה. כלומר, הסיבה לכשלון המאבק לא היתה אי-פריצת הגדרות של כפר מיימון שפירושה עימות אלים (וכנראה עקוב מדם) יזום על ידינו. אם לא ריכוז כל הכוחות במרחב הקטן והמוקף גדרות של כפר מיימון, המלכודת האולטימטיבית, לא היינו מגיעים כלל למצב שבו הדרך היחידה להתקדם הייתה על ידי ייזום אלימות שאותה מועצת יש"ע מנעה במקרה הזה, לחלוטין בהתאם למדיניות המוצהרת. כפר מיימון לא הוכיח את אי היעילות של מאבק לא אלים, פשוט כי  לא היה שם מאבק לא-אלים נחוש ואפקטיבי.


אילו מועצת יש"ע הייתה באמת רוצה לנצח במאבק, היא הייתה יכולה בקלות לעשות את זה במתווה המקורי. כל מה שהיה צריך לעשות היה לא להפנות את המוני האנשים שהגיעו מבתיהם ביום השני לתוך כפר מיימון, אלא לרכז אותם בנתיבות
באותה מידה, המאבק בעמונה לא הוכיח את יעילותו של מאבק אלים. פשוט, כי הוא לא היה כזה. התקשורת הששה להציג את המתנחלים כאלימים ולהכשיר את אלימות השוטרים, אלא שמה דגש על אלה שזרקו אבנים על השוטרים. אבל אלה היו מיעוט קטן בין הנאבקים. רוב הנוכחים בעמונה באו להתנגד התנגדות פסיבית לא אלימה, ורובם גם עשו כך. כולנו זוכרים את התמונות המזעזעות של קצין היס"מ מכה באלה נערים שיושבים על רצפת אחד הבתים. גם בתוך המיעוט שזרק אבנים, רובם עשו זאת בתגובה לאלימות השוטרים. יש לציין שקבוצה שהתכוונה במפורש להיאבק באלימות (ה"יצהרניקים") עזבה את עמונה יום לפני כן, בטענה ש"מועצת פשע" לא תיתן להם להיאבק כמו שהם רוצים. מי שמפקפק מוזמן לקרוא את הדו"חות המפורטים של ארגון "זכויות האדם ביש"ע”.

צריך להבין שכל מאבק על מאחז הוא חלק ממאבק כללי על התנהלות המדינה וככזה הוא לא מתחיל ונגמר באותו מאחז, אלא ממשיך בזירה הפוליטית והמשפטית ובדעת הקהל. מהבחינה הזאת דווקא אי האלימות של מגיני עמונה מול השתוללות השוטרים היא זו שבזכותה אפשר להגדיר את המאבק כהצלחה. "קדימה" שעד לאותו רגע נסקה בסקרים, החלה לרדת בסקרים יום אחרי כן כתגובה למראות הקשים מעמונה. דווקא זורקי האבנים הם שגרמו נזק למאבק בכך שאפשרו להציג את המתנחלים כאלימים. מי שמפקפק בכך מוזמן לדמיין לעצמו מה היה קורה אם בעמונה היה נהרג שוטר מג"ב, איזשהו "יוסי כהן מאופקים", מפגיעת בלוק בראשו. הדמוניזציה שאירוע כזה היה יוצר למחנה הימין, חודשיים בלבד לפני הבחירות, הייתה פי כמה יותר נוראית מאשר אחרי רצח רבין. דווקא כי מדובר לא ברבין החצי-אל, אלא בבחור ישראלי פשוט מן השורה.


יותר מכך, אי האלימות היחסית של המפגינים בעמונה איפשרה להמשיך לנהל את המאבק במישור המשפטי, ולרדוף את השוטרים בתלונות למח"ש ובתביעות אזרחיות
יותר מכך, אי האלימות היחסית של המפגינים בעמונה איפשרה להמשיך לנהל את המאבק במישור המשפטי, ולרדוף את השוטרים בתלונות למח"ש ובתביעות אזרחיות. אומנם לצערנו אנו רחוקים מאוד מלמצות את הדין עם כל הפושעים במדים, אבל כבר יש הצלחות בתחום. מספיק להזכיר את הרשעתו במשפט פלילי של קצין היס"מ "הנוגח", דוד עטיה, ושורה של נצחונות במשפטי נזיקין אזרחיים, הן נגד המשטרה והן בתביעות אישיות. בכל מקרה, אין ספק שמבחינת הרתעת השוטרים מפני נקיטת אלימות כתב-אישום או תביעה אזרחית אחת עשו יותר מ-70 בלוקים. לו היhתה בעמונה אלימות המונית מצד המגינים כלפי השוטרים, אזי אלימות השוטרים הייתה מוצדקת מבחינה משפטית, ובכל מקרה לא משנה כמה אלימות הייתה מופעלת על ידי המגנים לשוטרים הייתה תמיד האפשרות להפעיל כוח "רמה אחת מעל". כלומר, אלימות השוטרים הייתה בכל מקרה מנצחת, אבל אפיק המאבק המשפטי היה נחסם בפנינו.

בשורה התחתונה, אפשר לסכם כך: כפר מיימון לא הוכיח את אי היעילות של מאבק לא אלים, אלא רק את אי היעילות של מאבק שמנוהל על ידי מנהיגות הססנית שלא רוצה לנצח. עמונה לא הוכיחה את היעילות של מאבק אלים, אלא את היעילות של מאבק לא אלים כאשר הוא נחוש ונתמך על ידי עשייה תקשורתית ומשפטית.