החתונה במלון אשל השומרון שבאריאל בנתה, כמקובל, חורבה מחורבות ירושלים. כמו כל זוג המקים את התא היהודי הבסיסי שגם מהווה פיצוי על העבר, ויחד עם זאת עוד נדבך להמשך והעצמה עתידית. אך הפעם החורבות לבשו ממשות מוחשת, חזון העצמות היבשות של יחזקאל הואר באור יקרות. החתן ידידיה, בן למשפחת דיקשטיין שהוריו ואחיו הי"ד נרצחו בידי מחבלים ערבים בהרי חברון. אף הכלה, אוריה לבית רוט, נושאת את קורות ישראל בצקלונה. היא נכדתו של מי שהיה הנהג האחרון של כפר עברי- נווה יעקב, נפצע שם, ושלושה מאחיו נהרגו ב"מלחמת השחרור". לא הייתה עין שנותרה יבשה בחופה המרגשת.



ופה לא היו דמעות ואפילו לא הבעה פורמלית של איזשהו צער, אלא להיפך: שמחה (לאיד המתנחלים?). ובנוסף הם מדברים על קליטת ערבים שהיגרו מכאן ב"מלחמת השחרור"

ובקהל נראו עוד בני משפחות שכולות ממלחמות ישראל ומפעולות טרור. ועם זאת הייתה שמחה מתפרצת לאורך כל החתונה: שמחה על כל פנים, שמחה במעגלי הרוקדים הבלתי פוסקים, נהרה על פני החתן והכלה. חתונה ייחודית- יהודית שכולה שמחה של מצווה. חתונה שקוראת להביא אליה, למציאות הזאת, את כל יהודי הארץ ובמיוחד את הפוליטיקאים לבוא לשמוע שם את השירה המרגשת מלאת הדבקות וההבטחה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" יוצאת מתוך הלב שוב ושוב. להפנים את דברי הרב זלמן ברוך מלמד על האפר המושם בראש החתן, להפנים את התובנה המתרקמת כי לא מדובר פה בטקס פורמאלי- הלכתי בלבד, אלא יש פה מהות שתלווה את הזוג בחייו ושהיא אבן דרך לחיי העם כולו.

ומנגד, יש מי ששכחו את ירושלים וגם את ימינם. באותו יום ממש התפרסמו עיקרי תוכנית הכניעה שעיבדה ממשלת ישראל. זוהי תוכנית המעבירה לבעלות ערבית את יהודה ושומרון להוציא אחוזים בודדים מכל מה שמעבר לחומה חוצת (לב) ישראל, וגם על האחוזים הבודדים הללו "יפוצו" הערבים באדמות מהנגב הישראלי. ופה לא היו דמעות ואפילו לא הבעה פורמלית של איזשהו צער, אלא להיפך: שמחה (לאיד המתנחלים?). ובנוסף הם מדברים על קליטת ערבים שהיגרו מכאן ב"מלחמת השחרור". כאשר במקביל מועלית הצעה שהממשלה תחקוק חוק "פינוי – פיצוי" לגבי תושבי יהודה ושומרון, היהודים כמובן. ועוד באותו יום אנו שומעים על הסכמות ישראליות לירידה מכל רמת הגולן והעברת השליטה לאויב עד הכנרת תוך השלמת הוויתור על נחלת שבטי עבר הירדן. וכאילו לא די בכך, גם מסמר נוסף בארון הקבורה של ציוניותה של המדינה. חוות שבעא עומדות להיות מועברות ללבנון, לחיזבאללה או לסוריה (בעצם, אין חשיבות לשמו המדויק של האויב).

בכל התוכניות הללו נעדר כליל מקומן של אדמות יהודיות באזורים נשלטים בידי ערבים. אלו שבתוככי ישראל אינן ניתנות להתיישבות או לכל פעילות אחרת של בעליהן היהודים. והדוגמא הטריה היא של אדמות יהודיות עם קושאן, באזור שועפאת. מהן גורשו יהודים בימים אלו. יתירה מזאת, אין תביעה ישראלית להשבתן של אדמות שבטי ראובן, גד וחצי המנשה המוחזקות כיום בידי שותפה שלנו ל"הסכמי שלום מלאים", הלא היא הממלכה ההאשמית של ירדן. אפילו לשיטת סוחרי האדמה הם היו אמורים להתמקח על אדמות המדינה ואזרחיה, ולו לשם איזון מסחרי בלבד.



לטעמי, הנקודה הכוללת והמרכזית היא ויתור זוחל על עצם קיומנו בארצנו. של החלטה נחרצת שכן אשכחך ירושלים במודע, מתוך רצון, בשמחה.

ואין זו רק שאלה של היריקה בריבונו של עולם שנתן לנו את נחלתנו, ולא רק ביזוי דמם של כל הנופלים במלחמות ישראל. אפילו לא של ההבט ההיסטורי, המשפטי, הכלכלי, התיירותי, הנד"לני או איכות הסביבה וצפיפות האוכלוסייה, ובוודאי לא הביטחוני. לטעמי, הנקודה הכוללת והמרכזית היא ויתור זוחל על עצם קיומנו בארצנו. של החלטה נחרצת שכן אשכחך ירושלים במודע, מתוך רצון, בשמחה.

העברת הר הבית, מיד לאחר מלחמת הישועה של ששת הימים, לבעלות הוואקף המוסלמי והעוין היא הצהרה חד משמעית שאין זה נכס יהודי, אלא מוסלמי. הוויתור על שכם, תוך הפקרת לוחם ישראלי למוות ברשלנות פושעת, כמו הרצון לוותר על חברון וקבר רחל הם הודאה קבל עולם שאין לנו זיקה או שורשים בארץ הזאת. בתי הכנסת ביריחו וברמת הגולן מוצגים כזיוף יהודי של ההיסטוריה, כך גם מתן שדות הגז בחופי עזה לרשעות הפלשתינאית (על ידי ברק, בכהונתו כראש ממשלה) הם אישור משפטי שזו גזילה בידינו. וכמובן שעצם מחשבת הפיגול של הוויתור על אדמות בנגב המערבי מקבעים תודעתית את כל שטחי  ארץ ישראל כמאגר קרקעות חסר קשר רגשי, היסטורי או של חזקה. אין חוק אלוקי או אנושי שהמדינה הציונית אינה מפירה בדרכים שהיא פועלת להעברת השליטה בארץ אבות לאויב שמצהיר בגלוי על רצונו להשמיד את היהודים ולהעלים את זכרם כליל מעל כברת ארץ זו, כולל רמת אביב.

ואולי, הייתה לנו נחמה אמיתית בחתונה הזאת כמשקל נגד. כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה, ועין לציון צופיה, ויהודים מניחים בבסיס ביתם, תרתי משמע, את "אם אשכחך ירושלים". יש תקווה.