נשים וארץ ישראל

האישה זו "החלשה", היא ה"מכה בפטיש", של כל המציאות

הסופר הרב יוסף אליהו , ג' בתשרי תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בפרשת "האזינו" שנקרא בשבת הקרובה, מתואר כיצד ישראל יכעיסו בעתיד את בוראם ובין השאר נאמר: "יזבחו לַשֵּׁדִים לא אֱלֹהַּ, אלֹהים לא ידעום... וירא ה' וינאץ, מכעס בניו ובנֹתיו" (דברים ל"ב, י"ז, י"ט).


תמה הרמב"ן: בכל מקום מזכירה התורה "בנים", ובהם כלולות גם הבנות. מה פתאום הזכירה כאן "ובנֹתיו" בנפרד? ועונה: "האזינו" מקפלת במ"ג פסוקיה את כל ההיסטוריה העולמית, ומילה זו רומזת לתקופה האפילה של שלהי ימי בית ראשון
תמה הרמב"ן: בכל מקום מזכירה התורה "בנים", ובהם כלולות גם הבנות. מה פתאום הזכירה כאן "ובנֹתיו" בנפרד? ועונה: "האזינו" מקפלת במ"ג פסוקיה את כל ההיסטוריה העולמית, ומילה זו רומזת לתקופה האפילה של שלהי ימי בית ראשון. "כי יהיה בְדור החורבן רֶשע הנשים ופִשעיהם גדול מאוד להכעיסו, כי היו נצמדות לעבודה-זרה ביותר והן שמפתות את האנשים לעבירה כאשר מפורש בדברי ירמיהו". כוונת הרמב"ן לתמונה נדירה בחומרתה שהייתה למעשה נעיצת המסמר האחרון בארון החורבן.

אחרי רצח גדליה בן אחיקם החליטה שארית הפליטה שנותרה בארץ (הרוב הוגלו בבלה) לברוח מצרימה מפחד נבוכדנצר שעלול לנקום את הריגת הנציב שמינה בארץ שהרי את נבוכדנצר לא יעניין שהרוצח היה אויב היהודים שפעל נגד תוכניתו של נבוכדנצר עצמו לשיקום ממלכת יהודה. ליתר ביטחון, באו ושאלו את פי ירמיהו נביא-ה' אם לצאת לגולה, והבטיחו: "ככל ה' ישלחך ה' אלקיך אלינו, כן נעשה". ירמיהו משיב בשם ה' תשובה מפתיעה, לטובה: "אם שוב תשבו בארץ הזאת, ובניתי אתכם ולא אהרס, ונטעתי אתכם ולא אטוש, כי נִחמתי אל הרעה אשר עשיתי לכם... כי אִתכם אני להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו... והשיב אתכם אל אדמתכם". דהיינו: נבואה המבשרת את תחילת הגאולה.

אך כאן קרה אירוע נורא. האנשים שבאו לשאול את ירמיהו, מטיחים בפניו במצח נחושה: "שקר אתה מדבר! לא שלחך ה' אלקינו לאמר לא תבֹאו מצרים". בחוצפתם הרבה הם "נוטלים" איתם את ירמיהו ויורדים מצרימה... כסיכוי אחרון, מנבא ה' לירמיהו נבואה נוספת על אדמת מצרים ובה שב ומתרה בהם שאם חשבו שבחו"ל "לא יֵדעו עוד מלחמות" (מוּכר, הא?), הם טועים טעות מרה. כיוון שהִמרו את פי ה', ישיג אותם נבוכדנצר במצרים: "והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה, שם תשיג אתכם בארץ מצרים... ושם תמֻתו. לכן כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל, הנני שם פני בכם לרעה... ולא יהיה פליט ושריד לשארית יהודה".

מה אפשר לומר מול נבואה כה נוראה ומוחצת?

אולי, בכל זאת כדאי להאמין לירמיהו שהיה ידוע להם כנביא-ה', וכל נבואותיו התגשמו עד כה? הרי בלאו-הכי המצב עגום... אין הרבה מה לסכן... אולי באמת ננסה, נשמע בקול ה' ונשוב לארץ ישראל? אך כאן הכריעו הנשים את הכף לרעה, ואף שמעמד האישה לא היה אז בשיאו פעלו הנשים באופן חריג ועמדו "בראש ההפגנה" נגד הנביא הנאמן: "ויענו את ירמיהו כל האנשים היֹּדעים כי מקטרות נשיהם לאלֹהים אחרים, וכל הנשים העומדות, קהל גדול... הדבר אשר דִּברתָּ בשם ה' - איננו שֹמעים אליך! כי עשֹה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו, לקטר לִמְלֶכֶת השמים... כאשר עשינו אנחנו ואבֹתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחֻצות ירושלים".

הפסוק הידוע "עוד ישמע בערי יהודה ובחֻצות ירושלים קול ששון וקול שמחה...", החתונה שהיא סניף חדש לקשר בין ה' ועמו משמש כאן להיפך הגמור: ל'נאמנות' לעבודה זרה.


אין מנוס, רבותי. האישה, זו "החלשה" ו"המושפעת" היא ה"מכה בפטיש" של כל המציאות. רוצים דוגמא? בבקשה. הגמרא מבקרת את חזקיה המלך שיצא-מגִּדרו לקראת שליחי מלך בבל שבאו לברכו כשנרפא ממחלתו (סנהדרין ק"ד.)
אין מנוס, רבותי. האישה, זו "החלשה" ו"המושפעת" היא ה"מכה בפטיש" של כל המציאות. רוצים דוגמא? בבקשה. הגמרא מבקרת את חזקיה המלך שיצא-מגִּדרו לקראת שליחי מלך בבל שבאו לברכו כשנרפא ממחלתו (סנהדרין ק"ד.). בְּמסגרת הפְרזה זו כיבד את שליחי משרד החוץ הבבלי "וַיַּרְאֵם את כל בית נְכֹתֹה..." (מלכים ב' כ', י"ג). חז"ל ביארו מה בדיוק הראה להם המלך: "רב אמר: אשתו הִשקתה עליהם [היא עצמה מוזגת להם, רש"י], ושמואל אמר: בית-גנזיו הראה להם".

לפי דרכנו (ראה 'מכתב מאליהו' ג', שנ"ג), שמחלוקת באגדה היא בעצם שתי פנים של אותו עניין, קרוב לומר ששני הפירושים הם אחד: חזקיה חשף אוצר שחייב להיות גנוז מעיני זרים, את "בית חמדתו" (רד"ק למלכים ב' שם) ששמור אך ורק לו, את אשתו. כי מה באמת קרה כשהכלה הצעירה חזרה ומזגה בחיוך לדיפלומטים הבבלים? מגלה "אור החיים" הקדוש (ויקרא י"ב, ב') עד כמה גורלית היא מחשבת ההורים המביאים נפשות לעולם: "כי כפי הכוונה, ימשיך [ימשוך] הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות... ימשיך נפש טמאה, ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך עליו-השלום אשר נשא בת נביא [ישעיהו], ולצד [משום] שחשבה האִשה בעבדי מלך בבל המשיכה נפש רעה לבניה".

חזקיה סירב להתחתן, כי ראה ברוח-קודשו שייוולד לו בן רשע שיאלץ את ישראל לעבוד עבודה זרה. והנה, הרהוריה של אשת חזקיה בעקבות אותה קבלת-פנים, הם שהביאו לעולם את מנשה הרשע ובכך התגשם מה שצפה בעלה בחזונו. מה שאמרו שבגלל שהאכילם חזקיה על שולחנו ואשתו השקתה להם, לכן "גרם גלות לבניו" (סנהדרין קד.). לא הייתה זו איזו "גזרה סגולית" חסרת הבנה, אלא תוצאה 'טבעית' של מה שגרמו שני הצדיקים הללו מבלי-משים.

כי האישה היא סוד עם ישראל וארץ ישראל. יציאתה של אשת המלך מגדרי הצניעות, השפלתה ועשייתה מלצרית לעם אחר היא שגזרה שאותו עם ישעבד את ישראל ויגלה אותם מארצם. היא שהורידה לעולם את הנבואה הקשה שנאמרה לחזקיה מיד אחרי שאשתו "מִלצרה" לבבלים: "ומִבניך אשר יֵצאו ממך... והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (מלכים ב' כ', י"ח).

נמצא שכשם שאדם וחוה גלו מגן-עדן בעטיו של קירוב-דעת בין אשת אדם הראשון, נזר הבריאה, לבין גורם זר [הנחש], כך גם נחתמה נבואת הגלות מארץ ישראל שהיא בחינת גן-עדן בגין קירוב דעת שבין אשת המלך לבין גורם זר. גם הסיכוי האחרון לשיקום מלכות יהודה הוחמץ בעקבות עזות-מצח של נשות אותו דור, ועל כך אנו צמים בכל ג' בתשרי.


כל עוד עמדו רק הגברים מול הנביא, עוד הייתה תקווה... אבל ברגע שגם הנשים שלחו ידן במעל הֵקיץ הקץ על מלכות יהודה: "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנֹתיו" – ומפסוק זה ואילך ניתכת חמת-ה'
ומאידך, שנה אחת היו גבאי ישיבת פוניבז' נבוכים למאוד. מספר הרוצים להתפלל בהיכל הישיבה בראש-השנה ובכיפור היה עצום, הרבה מעבר למספר המושבים שבאולם. מלבד מספר התלמידים הגדול, רבים האנשים שצעדו יד-ביד עם הישיבה במשך שנים ולא קל להודיע להם פתאום שלהם אין מקום. בצר להם, פנו לראש הישיבה הרב שך זצ"ל להיוועץ בו. ישבו וחשבו על פתרונות שונים, ואין מוצא. לבסוף נענה אחד הגבאים ואמר: "אם כך הרב, אין ברירה. נקטין את עזרת-הנשים. בחלק מהמקום המיועד בכל שנה לנשים, ישבו גברים. בסופו של דבר, אישה לא חייבת להתפלל במניין". קפץ הרב שך ממקומו כשהוא מנופץ בשתי ידיו: "לא, לא! בשום פנים. רק אל תגעו בעזרת-נשים. שם עדיין מורידים דמעות בשעת התפילה"...

כל עוד עמדו רק הגברים מול הנביא, עוד הייתה תקווה... אבל ברגע שגם הנשים שלחו ידן במעל הֵקיץ הקץ על מלכות יהודה: "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנֹתיו" – ומפסוק זה ואילך ניתכת חמת-ה'. "ויאמר אסתירה פנַי מהם אֶראה מה אחריתם, כי דור תהפֻּכֹת המה בנים לא אֵמֻן בם. ...ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם. כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית...".

ומאידך, בתחילת השנה פורסמה בעיתון "בשבע" כתבה על פועלה וחזונה של ראש מועצת קדומים לשעבר. התפתח דיון ער בין הנוכחים והנוכחות בבית על "איך הצליחה דווקא אישה לעשות מה שלא השכילו הגברים?". כשניתנה לי רשות-הדיבור הסתפקתי בחמש מילים: "תסתכלו על הצילום שלה, ותבינו". כשהשרוול נושק למרפק והמטפחת מעניקה מחסה הרמטי, ארץ ישראל מוגנת היטב.

האישה היא הסוד הכמוס של ארצנו הקדושה.