כך הפכתי לפרובוקאטור

ממפגין ציוני לאומי, אוהב ישראל, לפרובוקאטור.

לירון זיידין , ז' בתשרי תשס"ט

לירון זיידין
לירון זיידין
ערוץ 7

ביום שישי האחרון, אור ל-ד' תשרי, הלכתי להפגין נגד האנרכיסטים והשמאל הקיצוני בבילעין וניעלין (כפי שאני נוהג בשלושת השבועות האחרונים).


המפגינים החלו לנופף בדגלי ישראל ולשיר "אוהבים את צה"ל ואוהבים את המשטרה", ואני לתומי חשבתי שתפקידו של הצבא הוא להגן על העם היושב בציון, ותפקיד המשטרה הוא לאכוף את הסדר ולהגן על תושבים בחוף הים מפני עבריינים
כך מתחילה לה העלילה של הפיכתי ממפגין ציוני לאומי, אוהב ישראל, לפרובוקאטור.

ההפגנה החלה בהתאספות של כמה עשרות מפגינים ומפגינות סמוך לתוואי גדר ההפרדה ליד היישוב מודיעין עילית. המפגינים החלו לנופף בדגלי ישראל ולשיר "אוהבים את צה"ל ואוהבים את המשטרה", ואני לתומי חשבתי שתפקידו של הצבא הוא להגן על העם היושב בציון, ותפקיד המשטרה הוא לאכוף את הסדר ולהגן על תושבים בחוף הים מפני עבריינים. אבל ניחא, אם המפגינים חושבים שהמטרה היא אהבה, מי אני שאעצור בעדם.

בשלב כלשהו החלו להתאסף גם מפגינים ערבים ואנשי שמאל קיצוני, וכמיטב המסורת ה"לא אלימה" של השמאל רובם היו רעולי פנים, ולאחר זמן מה בו הבחינו כי אין כוחות צבא או מג"ב באזור, ולאחר שאמדו את יחסי הכוחות (הם מנו כ 30 מפגינים ואנחנו כ 50), החלו ביידוי אבנים באמצעות מקלעים אל עבר המפגינים שהניפו דגלי ישראל.

לתדהמתי הרבה, אל מול גילויי האלימות הללו מצד השמאל הקיצוני ושותפיהם הערבים, המפגינים הישראלים נסו על נפשם, תוך שהם צועקים אל תוך המגה-פון כי בריחה היא הפגנת עוצמה שכן "לנו חשוב לשמור על עצמנו". מוזר, ואותי תמיד חינכו שמי שבורח מאדמתו מוכיח בכך שהיא אינה ראויה לו, וחמור מכך הוא לא ראוי לה. אבל ניחא, אם המטרה היא "לשמור על עצמנו", מי אני שאעצור בעדם.


לתדהמתי הרבה, אל מול גילויי האלימות הללו מצד השמאל הקיצוני ושותפיהם הערבים, המפגינים הישראלים נסו על נפשם, תוך שהם צועקים אל תוך המגה-פון כי בריחה היא הפגנת עוצמה שכן "לנו חשוב לשמור על עצמנו"
אבל מה לעשות שאני את החינוך שלי קיבלתי בבית בו הסבא לחם יחד עם הפרטיזנים, ואת שירותי הצבאי העברתי בגולני ולא בקריה. כך שגם לו רציתי, לא באמת יכולתי לברוח מפני מספר זורקי אבנים ובטח לא כאשר אני מניף דגל ישראל, ועל כן גמלה בליבי החלטה להגיב תגובה ציונית הולמת. הרמתי מספר אבנים כבדות יחסית שהיו לידי, עברתי את הפרצה בגדר, התקרבתי כדי מרחק של כ 40 מטרים ממפגיני השמאל הקיצוני, וזרקתי עליהם אבנים חזרה. וראו זה פלא, הם החלו לברוח.

עד כאן עלילת החלק הראשון של הפגנת יום שישי בניעלין וכעת אעבור לחלק השני.

בשלב מסוים מגיע אליי אחד המפגינים וטוען כלפיי שאני "הורס את ההפגנה", לא פחות ולא יותר, שכן מטרתה "לאהוב את צה"ל והמשטרה" וכמובן "לשמור על עצמנו".

כמובן שעם שובי לקהל המפגינים הרחב, אותו מפגין ידידותי, הפנה נגדי קריאות של "פרובוקאטור, ימני קיצוני" ו"אתה ממניחי המטען נגד שטרנהול", ואף הגדילו לעשות אלו שהוסיפו למשכורתי הצנועה משכורת של משרד הביטחון תוך כדי קריאות "שב"כניק".

והנה הושלם המהפך לגמרי: ימני כנוע אשר "אוהב את צה"ל" ומבין ש"הבלגה זה כוח" הוא הימין האמיתי, ואילו הימני שמגיב ומרים את ראשו הוא לא פחות מפרובוקאטור קיצוני. ואני חשבתי שז'בוטינסקי כתב מאמר לא ארוך (שלושה עמודים סך - הכל) שמדבר על קיר ברזל, אבל ניחא. עכשיו שהבנתי את הכללים אולי אשתדל להיות גם אני "ימני מחמד".


הסיפור לעיל היה יכול להיות משעשע, אלא שהוא מעלה תהיות אמיתיות לגבי התנהלות מחנה הימין כיום לאחר כיפופי הידיים, ההשפלה והדמוניזציה שעברנו בשנים האחרונות. בימים אלו של חשבון נפש עלינו לשאול את עצמנו: לאן פנינו, ומהי דרכנו?
הסיפור לעיל היה יכול להיות משעשע, אלא שהוא מעלה תהיות אמיתיות לגבי התנהלות מחנה הימין כיום לאחר כיפופי הידיים, ההשפלה והדמוניזציה שעברנו בשנים האחרונות. בימים אלו של חשבון נפש עלינו לשאול את עצמנו: לאן פנינו, ומהי דרכנו? האם אנו רוצים "להפסיד באהבה" או "לנצח בתושייה"?

אם אנו מאמינים בדרכנו, אם אנו מאמינים באמת שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, עלינו ללכת אחרי האמת הזו. לא אחר עסקנים פוליטיים כאלו או אחרים, לא אחרי בעלי הון או ילדיהם.

אם יש משהו אחד אותו מלמדת אותנו ההיסטוריה שוב ושוב הוא שמי שאוהב את ביתו, מי שראוי לביתו נלחם עליו. כך גם ארץ ישראל, מי שאוהב אותה נלחם עליה בתושייה. לא בורח, לא בוכה עליה.

גם אני מכה כיום על חטא. בגוש קטיף לא נאבקתי, לא מרדתי, לא הייתי בעל תושייה, אלא בכיתי.

שתהיה לנו חתימה טובה, ובשנה הבאה בירושלים הבנויה