"ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. ויחר לקין מאד, ויפלו פניו... ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה. ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד', ד'- ח').
תסכולו של קין
לכאורה תסכולו של קין מוצדק עד מאוד, מדוע שעה ה' לקורבנו של אחיו ודחה את הקרבן שלו? אומנם, כבר דקדק רש"י כי הבל שהביא "מבכורות צאנו ומחלבהן" טרח ובחר להביא לה' משופרא דשופרא בעוד קין הביא רק מ"פרי האדמה", מן הגרוע
לכאורה תסכולו של קין מוצדק עד מאוד, מדוע שעה ה' לקורבנו של אחיו ודחה את הקרבן שלו? אומנם, כבר דקדק רש"י כי הבל שהביא "מבכורות צאנו ומחלבהן" טרח ובחר להביא לה' משופרא דשופרא בעוד קין הביא רק מ"פרי האדמה", מן הגרוע. ובכל זאת מן הפסוקים עולה כי דווקא קין הוא היוזם את עבודת הקורבנות מבין שני האחים. הוא הראשון להביא, בעוד הבל נגרר אחריו: "והבל הביא גם הוא...". אמת, ראוי היה שיביא קין מן המשובחים שבפירותיו אך אף על פי כן נראה תמוה שנדחה בצורה מוחלטת על אף שהיה הראשון לעבוד את ה'.
אפילו עצם העובדה שקין כל כך מתוסכל מן הדחייה על ידי ריבונו של עולם, יש בה כדי ללמד לכאורה על אדם החפץ בקרבת ה'. הוא אינו מזלזל בדחייה הזאת, היא כואבת לו עד מוות (של אחיו...). מדוע דחה הקב"ה אדם המבקש את קרבתו?
מבוקשו של קין
סוד דחייתו של קין, כך מבאר הרב קוק, מצוי בסוד מאווייו הכמוסים של קין. אכן, קין הוא היוזם מבין שני האחים בהבאת הקורבנות, אך עלינו לתור אחר מבוקשו האמיתי.
קורבן, כשמו כן הוא, נועד לקרב. אדם המביא קורבן לה' מבקש את קרבתו. על מנת ליצור קירבה עם ה' ישנן שתי דרכים אפשריות. ניתן לעשות מאמץ עילאי ולהתקרב אל ה' על ידי גילוי החלק העליון המצוי בנו, "חלק אלוה ממעל". דרך זאת הינה תובענית במיוחד ומצריכה את האדם לחולל בעצמו שינוי יסודי. היא דורשת ממנו להתנשא לגבהים: "הוי דומה לו - מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קל"ג, ב'). ישנה דרך אחרת ליצור קירבה, על ידי דרישה מן הקב"ה כי הוא זה אשר יתקרב אל האדם. לו יצויר שריבונו של עולם יהיה מוכן לקבל את האדם כמות שהוא, על כישלונותיו וחטאיו, אזי תיווצר בין האדם לאלוקיו קירבה בלא שייתבע האדם לעשות שינוי כלשהו.
זו הייתה תקוותו של קין. הוא ביקש ליצור קירבה, אבל קירבה כזו שאינה תובעת ממנו להשתנות. הוא ביקש בעבודת ה' גושפנקא לכל חטאיו. אדם המסוגל רגע לאחר הבאת הקורבן, מיד לאחר פעולת ההתקרבות הזו לרצוח את אחיו, לא עבר שינוי קל שבקלים עם הבאת הקורבן. אילו הייתה עבודת ה' שלו כוללת תביעה מוסרית מעצמו להיות אחר, להתקדם, אזי לא היה מסוגל להרים ידו על הבל. אך הרצח מגלה כי לא שינוי ביקש קין לחולל עם הבאת הקורבן כי אם ביקש אישור מריבונו של עולם על היותו רצוי בין אם יהיה צדיק או רשע, ישר או משחית דרכיו. על כן לא שעה ה' אל קרבנו.
גם תסכולו של קין לא נבע מן הצער על היעדר קדושתה של קרבת ה'. הצער היה על הבנת משמעות העובדה שהקב"ה לא שעה אל מנחתו. קין הבין היטב כי אין הקב"ה ותרן. הקב"ה לא מוכן "לוותר" לאדם, ולהניח לו להתבוסס בחטאיוגם תסכולו של קין לא נבע מן הצער על היעדר קדושתה של קרבת ה'. הצער היה על הבנת משמעות העובדה שהקב"ה לא שעה אל מנחתו. קין הבין היטב כי אין הקב"ה ותרן. הקב"ה לא מוכן "לוותר" לאדם, ולהניח לו להתבוסס בחטאיו. הקב"ה רחום וחנון, ומוכן לסלוח לאשר מבקש להשתנות ולהתקרב. הקב"ה במפורש אומר לקין: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב - שאת, ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רובץ". אל לך להצטער על העובדה שאיני מקבל אותך עטוף בזוהמת החטא שהרי בכך אני מכריע כי בידך להשתנות באמת (על פי אורות ישראל ותחייתו ט"ו).
בפשט הכתובים לא התבאר כיצד ידע קין כי קרבנו נדחה. רש"י מתאר כי אש ירדה מן השמים וליחכה את מנחתו של הבל. הרב קוק רואה חשיבות בכך שהאש הזו לא תוארה במפורש. גם בלא מחזה האש יודע קין בעומק ליבו כי הקב"ה לעולם לא יקבל אותו כמות שהוא. אין צורך באש אלוקית שתכריע בין הקרבנות, בליבו פנימה יודע הרשע כי אין קרבנו רצוי לפני ה' - "כה סובבת והולכת היא הקינות הרשעה, החפצה שתיטב בעיני ה', שה' ישעה אליה ואל מנחתה, ובחובה יודעת היא היטב כי מאס ה' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה..." (אורות שם).
בין נצרות ליהדות
הרב חרל"פ, בפירושו לפרקי אבות (פרק ראשון משנה ז'), מגדיר את ההבדל היסודי שבין יהדות לנצרות. תמצית דבריו היא כי היהדות מבקשת מן האדם להיות יותר אלוקי ובכך להידבק בה', בעוד הנצרות ביקשה מה' להיות יותר אנושי ובכך הניחה לאדם מכל התביעות המוסריות - גם ה' הוא בן אנוש, גם הוא בעל חולשות. זהו גם סוד ההבדל ביחס לאדם החוטא. הנצרות מסתפקת בווידוי. משעה שאדם יודע כי הינו רק בן אדם ומוגבל, הרי כבר נמחל לו שהרי אין ציפייה אמיתית ממנו להתעלות. התורה אינה מסתפקת בווידוי, היא תובעת קבלה לעתיד ותשובה- רק מעת שיכריע האדם לנוע כלפי מעלה יהא קרוב באמת לבוראו.
הרב קוק (אורות, שם) מחבר בין הדברים ומכריע כי קין הוא האבא הרוחני של התפיסה הנוצרית. הוא אשר ייסד את הרעיון לפיו על ריבונו של עולם לקבל את האדם המושחת כמות שהוא, הוא בעל השיטה לפיה לא ניתן לתבוע מן האדם להתעלות. הוא הראשון שאת תחושותיו הפנימיות על כך שאין הקב"ה שועה לדמיונותיו ניתב לרצח אחיו, לאחריו יבואו תלמידיו ויעשו כן במסעות הצלב.