דור חדש צמח "שלא ידע את שמעון"

אם התקשורת הישראלית מושחתת, אחד ממשחיתיה הוא פרס.

עו"ד אליקים העצני , כ"ו בתשרי תשס"ט

צילום: Flash 90

דגם מייצג למארת התקשורת העוינת הוא הטיפול בשמעון פרס, כיום הנשיא שמעון פרס, שהערכה והערצה מורעפים עליו מכל עבר. אפילו בפי חוגי הימין אין שמץ של ביקורת, לא על הצד האפל של עברו ולא על התנהגותו כנשיא, המפרה את הכלל היסודי שעל הנשיא להימנע מפעילות פוליטית.


אפילו בפי חוגי הימין אין שמץ של ביקורת, לא על הצד האפל של עברו ולא על התנהגותו כנשיא, המפרה את הכלל היסודי שעל הנשיא להימנע מפעילות פוליטית
ניתן לעובדות לדבר:

בקיץ 2007, בתחילת הנשיאות של פרס, התבטא אולמרט במסיבת עיתונאים בעזות המצח האופיינית לו (מצוטט מ-ynet): "ביקשתי מכבוד הנשיא שיהיה מעורב במקסימום נושאים, כולל הנושאים המדיניים. לא רק שהאפשרות הזו לא מרתיעה אותי, אלא היא מלהיבה אותי".

ברוח הזאת, כפי שדיווח חגי סגל, התוודה פרס על קברו הפתוח של אייבי נתן לא פחות ולא יותר: "רגזנו עליו, למה... הוא חוצה גבולות, מפר חוקים, אבל אוי ואבוי אלו היה שומע בקולנו".

רק לחגי סגל שנדון על אותה הפרת חוק של שידור "פיראטי" לשישה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 30,000 שקל הפריעו אי-השוויון בפני החוק, ומעבר לכך דברי השבח המתריסים להפרת החוק מפי לא אחר מאשר נשיא המדינה שכל משרתו הראוותנית והבזבזנית אינה קיימת, אלא כדי להוות כביכול דוגמא מחנכת לעם. חגי סגל זעק את מחאתו ב"מקור ראשון". מחוץ לעיתון הזה שתפוצתו מוגבלת, בכל מרחבי התקשורת אף לא ציוץ. לפרס מותר.

מי שרבין כינה אותו בזיכרונותיו "חתרן בלתי נלאה", הצדיק את הכינוי הזה עוד טרם הספיק לחמם את כיסאו הנשיאותי. אהרון קליין מדווח באתר האינטרנט World Net Daily.com ביום 17.8.07 שהנשיא הטרי פרס הכין בשקט תוכנית לפינוי והעברה לפלסטינים של 97% מהגדה המערבית (כלשונו) וגם ערים ערביות הנמצאות בתחום ישראל. את תוכניתו הגיש לראש ממשלת ישראל, אולמרט, ולעוזריו הראשיים של אבו מאזן. מי שקרא את ראיון הפרישה של אולמרט עם ברנע ושיפר ב"ידיעות אחרונות" ימצא שם את טביעות אצבעותיו של פרס.   


אך זה עתה נסע פרס אל נשיא מצרים לשארם-א-שייך, הודיע לו על קבלת "היוזמה הסעודית", והציע לקיים לצורך הגשמתה ועידה כל-ערבית מול ישראל לבדה, מתכון בטוח לאינוס קבוצתי והתאבדות לאומית
אך זה עתה נסע פרס אל נשיא מצרים לשארם-א-שייך, הודיע לו על קבלת "היוזמה הסעודית", והציע לקיים לצורך הגשמתה ועידה כל-ערבית מול ישראל לבדה, מתכון בטוח לאינוס קבוצתי והתאבדות לאומית. כל זה לפי העיתונות, על דעתו שלו ודעת שני שרים בלבד: מחטף פרסי טיפוסי הגובל בהפרת אמונים ובהפיכה מדינית.   

פרס לא השתנה במאום מאז ימי נעוריו, כאשר משה שרת, שר חוץ וראש ממשלה, הזהיר מפניו בזיכרונותיו.

בשנת 1955 כתב שרת: "יכולתי לספר כהנה וכהנה על תעלוליו ותרמיותיו כלפיי אני וכלפי אחרים". ובשנת 1957 רשם ביומנו: "תאוות הפרסום העצמי של שמעון פרס היא מהמפורסמות. הוא דואג לפרסום סיפורים וסקירות על עצמו ומתן בסתר של קצבאות מהכספים הסמויים שברשותו... אל אלוהים, איזה כיעור!"

בקטע יותר ידוע ביומניו הוא הרחיק לכת וכתב שאם יום יבוא ופרס יהיה לשר, הוא יקרע קריעה על המדינה לאות אבל.

קרולין גליק, במאמר בג'רוזלם פוסט מ-11 ביוני 2007, חיברה לו "כתב אישום" שממנו אני תולש רק מבחר קטן:
 
- פרס ניסה לטרפד את כוונתו של בגין להפציץ את הכור האטומי העיראקי וגרם לדחיית הפעולה, כמעט עד לרגע האחרון.

- פרס, כשר חוץ בממשלת רבין, חתר בשנת 1993 תחת מדיניות ראש ממשלתו, בשולחו שליחים לאוסלו מאחורי גבו לשאת ולתת עם ארגוני טרור.

- פרס הכשיר את הסנדק של הטרור המודרני, ערפאת, וחימש את צבא הטרור שלו שרצח בעקבות זאת 1,500 ישראלים. וגם מעבר לקורבנות האדם השחית אימוץ אש"ף על ידי פרס את המערכת הפוליטית והמשפטית, את המטכ"ל, את התקשורת ואת התרבות הישראלית. פוליטיקאים שוחדו  בגלוי לתמוך באוסלו. גנרלים בדימוס פתחו שותפויות עסקיות מכניסות עם בוסים צבאיים פלסטינים.

התקשורת הישראלית השחיתה את הוויכוח הציבורי על ידי השתקה והשחרה של קולות האופוזיציה. מערכת החינוך הושחתה על ידי ספרי לימוד מקדמי "שלום" שהפכו את תולדות ישראל על פניהן והטילו ספק במוסריות ובחוקיות של הקמת המדינה.


פרס יכול לשים בכיסו הקטן את אהוד אולמרט בנהנתנות ראוותנית בחוג הסילון ובין שועי ארץ. ובכל זאת אולמרט חטף וחוטף, ורק פרס נשאר מעל לכל ביקורת
- פרס שיתק את הסברת החוץ כדי שלא יצטרך לומר שליהודים יש זכויות על הארץ הזאת. הוא לא רק ויתר לטרוריסטים על האדמה אלא גם על האמת ההיסטורית שלנו, עד כדי הפיכת משרד החוץ לזרוע של יחסי ציבור לפת"ח.

מרכז פרס לשלום העניק ב-1999 לדיפלומט הנורבגי העוין, טרייה לארסן, ולאשתו שגרירת נורבגיה    תשלום במזומן של 100,000$, בעוד לארסן מכהן כחבר מועצת המנהלים של "מרכז פרס לשלום".  העיתונאי והחוקר יואב יצחק ציטט חברים ממפלגת העבודה שטענו שהתשלום הזה היה kick back – שלמוני-גמול על התערבותו של לארסן למען הענקת פרס נובל לשלום לשמעון פרס.

פרס יכול לשים בכיסו הקטן את אהוד אולמרט בנהנתנות ראוותנית בחוג הסילון ובין שועי ארץ. ובכל זאת אולמרט חטף וחוטף, ורק פרס נשאר מעל לכל ביקורת. אם התקשורת הישראלית מושחתת, אחד ממשחיתיה הגדולים הוא שמעון פרס.

אי אפשר לעסוק בפרס מבלי להזכיר את "התרגיל המסריח". בעודו מכהן כשר מרכזי בממשלת שמיר, על פי הסכם רוטציה, חתר תחת ראש הממשלה, ארגן לו מאחורי גבו פוטש בכנסת, גיבש רוב שהיה אמור להפיל אותו ולהמליך את עצמו תחתיו. המזימה סוכלה ברגע האחרון.

בשנים האלה, 1990-91, ביצע פרס אחד מגדולי פשעיו המדיניים: הוא שבר עיקרון שכל המפלגות הציוניות שמרו עליו כל השנים שאין מגייסים את הקול הפוליטי הערבי כדי להכריע מפלגת אחות ציונית. וייצמן נכשל ואולץ להתפטר מן הנשיאות בגלל חשד שחיתות כספית, משה קצב הסתבך בחשד שחיתות מינית. בשתי הפרשיות שיחקה התקשורת תפקיד מכריע. פרס שקוע עד צוואר בשחיתות פוליטית, אך לו לא יקרה מאומה מפני שתקשורת מושחתת ומגויסת מחפה עליו. 

רק לאחרונה הרשה לעצמו פרס לשים רגל, בפומבי, לכל המדיניות האיראנית הישראלית. העיתון "ישראל שלנו" מ-9.8.08 מדווח שפרס, בראיון ל"סאנדי טיימס" האנגלי, פסל את האופציה הצבאית בניגוד לקו הרשמי. פרס אפילו הכריז שלא רק שאיראן אינה "אויב" לישראל, אלא אפילו פיתוח נשק גרעיני על ידה אינו מהווה בעיה, כמו שנשק גרעיני בידי שווייץ לא היה נחשב כבעיה.


כמה ישראלים נותרו מן הימים בהם חשף משה שרת את אופיו של פרס? מי זוכר את "התרגיל המסריח" שמלפני 18 שנה? דור חדש צמח "שלא ידע את שמעון"
מי שמחפש את שיא החוצפה ימצא אותו באירוע שנתקיים במשכן נשיאי ישראל ביום כ"ט בסיוון תשס"ח, כאשר פרס לא התבייש להעניק לרב צבי רימון מאלון שבות את "פרס אות הנשיא להתנדבות" ועל מה? על תרומתו כיו"ר עמותה בשם "תעסוקטיף" שתפקידה למצוא עבודה ופרנסה לפליטים העקורים והמגורשים של... פרס. ואיש לא שאל אותו : הגרשת וגם פרסת?

כמה ישראלים נותרו מן הימים בהם חשף משה שרת את אופיו של פרס? מי זוכר את "התרגיל המסריח" שמלפני 18 שנה? דור חדש צמח "שלא ידע את שמעון", דור שהתקשורת שלו רק קושרת "לצעיר הנצחי" כתרי כבוד, שרה לו שירי הלל ומעלימה מן הציבור שימוש לרעה פוליטי, מופקר ופורק עול במשרתו שבכל מהותה היא אמורה להיות דווקא על-פוליטית.

כשישראל עוד הייתה צעירה קראו לו "שמעון פרסומת" ו"יונייטד פרס", והאיש אכן מגלם את תמצית הסכנה הטמונה בתקשורת העוינת והחד-צדדית, מוטה פוליטית ומגויסת לעבודה זרה, עתים עבודת האויב בעצמו.

כל מה שרע בתקשורת העוינת – רע בשמעון פרס, וכל מה שרע בשמעון פרס – רע בתקשורת העוינת.