"המשך ללכת!"



קראנו השבת את פרשת לך לך. "ויאמר ה' אל אברם לך לך ... אל הארץ אשר אראך". חז"ל פירשו - "להנאתך, לטובתך". גם לך זה יהיה יותר טוב. וכן פירשו - אברהם כבר היה בדרך אל ארץ כנען, ואז נגלה אליו ה' ואומר לו "לך לך", תמשיך בדרכך. כפי שלמדנו שכל דבר מתחיל באתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), ובעקבות כך מגיעה אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה). הברכה האלוקית מחזקת את האדם, אבל צריכה להיות התעוררות ראשונה של האדם עצמו. כך היה גם אצל אברהם. אברהם מחפש את בוראו, את בעל הבריאה, מחפש את המקור, ואז מתגלה אליו הקדוש ברוך הוא ואומר לו: "אני הוא בעל הבירה".



ניתן לומר עוד פירוש. "לך לך", תלך ותלך ותלך. יהיו מעצורים, יהיו הפרעות, יהיו עיכובים, אבל אל תעצור. תמשיך ללכת, תתגבר על הכל, אל תראה במעצורים שבדרך סימן לכך שאתה לא הולך בדרך הנכונה. לא כן הדבר. לך עוד ועוד, המשך ואל תעצור

ניתן לומר עוד פירוש. "לך לך", תלך ותלך ותלך. יהיו מעצורים, יהיו הפרעות, יהיו עיכובים, אבל אל תעצור. תמשיך ללכת, תתגבר על הכל, אל תראה במעצורים שבדרך סימן לכך שאתה לא הולך בדרך הנכונה. לא כן הדבר. לך עוד ועוד, המשך ואל תעצור. אכן יש מעצורים, ואברהם נתקל בדרכו בכמה וכמה נסיונות: אברהם מגיע לארץ ישראל, "ויהי רעב בארץ". לאחר מכן יש מלחמות. ובכל נסיון ונסיון האדם שואל את עצמו האם זה נסיון או סימן שצריך לשנות את הדרך. הקדוש ברוך הוא בוחן את אברהם עד כמה הוא קשור לארץ ישראל, עד כמה הוא מוכן להקריב וכמה קשיים הוא מוכן לסבול. אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם - דע לך שכל קושי הוא נסיון, ותפקיד הנסיון הוא להעלות אותך למדרגה גבוהה יותר של דבקות בארץ וברבונו של עולם אלוקי הארץ.

נסיון העלייה לארץ



ואברהם הולך ומגיע לארץ ישראל. וכשהוא מגיע - הוא מתעלה במדרגה. קודם, כשהיה אברהם מחוץ לארץ, לא התגלה אליו ה', אך כעת, כשהוא מגיע לשכם, "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת". קודם גם לא הייתה הבטחה לאברהם שיקבל את ארץ ישראל, אבל הכניסה לארץ כבר מזכה בהבטחה. ואברהם קורא בשם ה'. אברהם לא בא לבד, "את הנפש אשר עשו בחרן", הוא עושה נפשות, מגייר גרים. מי שמקרב אנשים אל תחת כנפי השכינה - כאילו עשה את הנפשות הללו. כביכול הוא יצר נפשות חדשות, ברא אותן. כעת מגיע אברהם לארץ ישראל ומרחיב את עבודתו לקירוב הבריות לאביהם שבשמים, "ויקרא בשם ה'".

נסיון הרעב בארץ



ואברהם מתנסה, "ויהי רעב בארץ", ואין ברירה אלא לרדת למצרים. "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה". הביטוי הזה מזכיר לנו את הנאמר על פרעה - "ופרעה הקריב". שם יש דורשים: מדוע לא נאמר "קרב"? אלא הכוונה היא שפרעה הקריב את ישראל לאביהם שבשמים. הוא התקרב עם כל מרכבותיו אל ישראל, ואז התעוררו כולם לקרוא בשם ה'. גם כאן השתמשה התורה בלשון זו, "הקריב לבוא מצרימה", לומר שאברהם מתקרב תמיד אל ה', גם כאשר הוא הולך להיפגש עם דעות זרות, כיון שזה מקרב אותו לחשבון נפש פרטי וכללי. כל הזמן ישנם בירורי אמונה. ואומר אברהם, "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את".



חז"ל שואלים, מה הכוונה במילים "הנה נא", וכי רק עכשיו הוא ראה אותה? אחד הפירושים הוא שאכן רק כעת נפגש אברהם ביפיה של אשתו, כיון שעברו על יד נהר ופניה השתקפו מתוך מים, ואז אמר - אה, אולי תהיה בעיה במצרים, שם כולם שטופים בזימה. הרב צבי יהודה זצ"ל, כשהיה מגיע לעניין הזה, היה אומר שגם מרן הרב זצ"ל היה כל כך צנוע, עד שלפעמים לא היה מזהה את אשתו.





אברהם עומד בנסיון, וכשהוא יכול הוא מיד חוזר לארץ ישראל. וכשעומדים בנסיון, מתקדמים. יש עליה רוחנית ועליה גשמית , "ויעל אברם ממצרים... [וגם] ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"

הרב היה מחמיר בביתו (על עצמו) בכל שאלה הלכתית, אף במקום שניתן להקל כגון במקום הפסד. וכשאשתו הייתה רוצה לבחון את הרב מה הוא יענה לאישה אחרת, הייתה דופקת על הדלת. הוא היה משיב שאפשר להיכנס, והיא הייתה משנה קצת את הליכתה ושואלת את שאלתה, והרב היה עונה בלי לדעת שזו אשתו. והרב זצ"ל לא חשוד על חוסר באהבת ישראל או אהבת המשפחה, אלא שהכל באופן פנימי רוחני אצילי מרומם זך. אברהם האחרון בדרך של אברהם הראשון.

אברהם עומד בנסיון, וכשהוא יכול הוא מיד חוזר לארץ ישראל. וכשעומדים בנסיון, מתקדמים. יש עליה רוחנית ועליה גשמית , "ויעל אברם ממצרים... [וגם] ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". ולאן הוא הולך? "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית אל ובין העי, אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'". אפשר לפרש שהכוונה היא למקום ששם הוא קרא בשם ה', אך אפשר לפרש שהייתה כאן קריאה חדשה, נוספת.

נסיון הפרדה מלוט



וכעת בא נסיון נוסף. הפעם הנסיון הוא בתוך המשפחה. ישנה מתיחות. אברהם הולך עם לוט, "ולא יכלו לשבת יחדו". וגם כאן ישנה עליית מדרגה. אברהם מתעלה במדרגות הרוחניות, דווקא בארץ ישראל, עד שהוא נאלץ להיפרד מלוט, ולוט הולך לדרך אחרת. ואז רבונו של עולם מתגלה אל אברם דווקא "אחרי הפרד לוט מעמו", ואומר "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה". כאן ההבטחה יותר רחבה. לא רק "המקום אשר אתה עומד" או "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אזור לא מוגדר, כי אם ברכה רחבה. יש אומרים שברכה זו נאמרה כאן, על יד בית אל, על הר גבוה, ואברהם רואה מכאן את כל ארץ ישראל. וממשיך הקב"ה בברכתו לאברהם, "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה. קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה".

נסיון מלחמת המלכים



וכעת מגיעים לנסיון חדש - מלחמת המלכים. חז"ל אומרים לנו שהכוונה של ארבעת המלכים לא הייתה למרוד בחמשת המלכים, אלא בעצם להילחם באברהם, שהוא עינו של עולם. הוא מפריע להם בדרכם. ארבעת המלכים מבטאים את ארבעת הצדדים לעומת המרכז. אברהם הוא יחידו של עולם. הוא קורא בשם ה' האחד, לעומת הארבעה המורים על הפיזור. הם אינם רוצים בקריאה הזו, והם נלחמים מסביב סביב כדי להגיע בסופו של דבר למלחמה באברהם. אברהם נכנס למלחמה ומנצח בה, ולאחר המלחמה באות הברכות. זהו עוד נסיון ועוד התקדמות.





"אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". חז"ל אומרים שאברהם היה ירא, כיון שהיה לו נצחון מזהיר, חשש פן הפסיד את כל שכרו לעולם הבא

"אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". חז"ל אומרים שאברהם היה ירא, כיון שהיה לו נצחון מזהיר, חשש פן הפסיד את כל שכרו לעולם הבא. הוא גם ירא שמא הרג אנשים צדיקים, וגם מפני שכל מלכי אומות העולם ראו שניצח והתאספו נגדו מחשש שמא ישתלט על העולם. אברהם היה ירא משלושה צדדים: מתגובת הגויים, שמא הפסיד שכרו, ושמא עשה שלא כהוגן. ועל כך משיב לו רבונו של עולם: "אל תירא אברם". לא פגעת בשום צדיק. הרגת את מי שהיה צריך להיהרג, פגעת במי שהיה צריך להיפגע. אתה חושש שמא יתנפלו עליך? "אנכי מגן לך". אתה חושש שמא איבדת את שכרך? "שכרך הרבה מאד". כאן אומרת לנו התורה שאברהם היה מושלם. כל מה שעשה היה על דרך השלמות. אברהם השלים את כוחותיו באופן כזה שהכל נעשה בשלמות. לפעמים קורה שאדם צודק, אך לא במאה אחוז. לא כן אברהם, שהיה שלם מכל הצדדים.

רבונו של עולם מבטיח לאברהם שיהיה לו יורש. "ויוצא אותו החוצה ויאמר: הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו: כה יהיה זרעך. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". דנים פה הראשונים בפירוש הפסוק "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". אפשר לפרש שאברהם חשב לצדקה את זה שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו בן, ואפשר לפרש שהקדוש ברוך הוא החשיב לצדקה את האמונה של אברהם. אברהם כבר לא היה צעיר וההבטחה על הבן הייתה ניסית, ואף על פי כן אברהם מאמין. זה דבר נפלא. בעצם זה עניינו הגדול המיוחד העיקרי של אברהם. אברהם הוא המאמין הגדול. הוא תחילה וראש המאמינים. גם קודם היו אנשים שהכירו בה', כאדם הראשון ונח, אבל אברהם מגלה מדרגה חדשה שלא הייתה קודם לכן. דרגה גבוהה של אמונה, של דבקות, של קישור ברבונו של עולם, קשר עוצמתי חזק כל כך עד כדי כך שעל בסיסו אפשר לבנות אומה שלמה לכל הדורות, אומה שלמה מאמינה. כדברי ישעיה הנביא, "הביטו אל צור חוצבתם, הביטו אל אברהם אביכם". אברהם נקרא "צור", סלע חזק, בסיס איתן שעליו עומדת כל האומה כולה.



הבסיס האיתן הזה הוא אמונתו של אברהם, והקדוש ברוך הוא מעמיק את אמונתו על ידי עשרה נסיונות. בכל נסיון מגלה אברהם עוד עומק חדש של אמונה, וכך הוא עולה ומתעלה עשר מדרגות, ומגיע לשלמות של כל מדרגות האישיוּת, של כל מדרגות האדם. אלו עשר בחינות, שבכולן הוא עומד. זהו המאמין הגדול, וזהו השורש של הכל.



אברהם קשור אל רבונו של עולם בקשר של יראה ושל אהבה, של יראה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" ושל אהבה "זרע אברהם אוהבי " (ישעיהו מ"א ח'), הכול נובע מתוך האמונה הגדולה הזו, "והאמין בה'". לכאורה זה בלתי אפשרי לקבל את הדברים כפשוטם, שכן אברהם כבר לא צעיר, "ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר... הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי... לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך... והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".

"במה אדע כי אירשנה"



"ויאמר אליו: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, ויאמר: ה' אלקים במה אדע כי אירשנה". פתאום שאלה. קודם הייתה אמונה גדולה, שרבונו של עולם מחשיב אותה לצדקה, לאמונה נפלאה, והנה שאלה .רבונו של עולם ממשיך להבטיח לאברהם גם את הארץ נוסף על הזרע, ותגובת אברהם "ויאמר: ה' אלקים במה אדע כי אירשנה". מדוע יותר קשה לקבל את ההבטחה הזו מאשר ההבטחה על הבנים? יש מונים את זה כאחד המקומות שבהם יש כביכול צל על אמונתו של אברהם. כאן אנו למדים על גדולתה של ארץ ישראל. נס יוצא מן הכלל, טובה אישית, שאברהם יזכה לדורות לבנים ולבני בנים, אף על פי שכעת הוא זקן - את זה אברהם מקבל. אבל ארץ ישראל היא ארץ הקודש, ארץ ה', ארץ עליונה. על כן שואל אברהם, במה אדע שכל הדורות, הבנים ובני הבנים ימשיכו בדרך הנכונה ויהיו זכאים לרשת את הארץ? דבר זה יותר קשה לתפוס. זוהי הארץ שהיא המבוא לארץ העליונה באמת, לחיי העולם הבא, שכל מי שמהלך בה הוא בן עולם הבא. זהו המבוא.

תשובת רבונו של עולם: "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל". כלומר, בעצם הרעיון הוא - בזכות הקרבנות. ושואלים חז"ל, מה יהיה בזמן שהבית חרב ואין קרבנות? ועונים - בזכות אמירת הקרבנות. מה המשמעות של הדברים הללו? מסביר המהר"ל בגבורות ה': העובדה שאפשר להקריב קרבן, שרבונו של עולם ציוה את ישראל להביא קרבנות לכפר על חטאיהם, מורה שהחטא בישראל הוא חטא חיצוני, שאפשר לשטוף ולנקות אותו, שאפשר לסלק אותו לחלוטין, כאילו לא היה. זה לא חטא עצמי, מהותי.



כל כישלון, כל חטא בישראל הוא כישלון שטחי וניתן לתיקון. וזה עניינם של הקרבנות, שאם לא כן לא היה אפשר לצוות על הקרבן. אם החטאים הם בשורש של החוטא, לא היה אפשר כלל לתקן חטאים. אבל באמת כל חטאי ישראל לא שייכים למהותם. בתוכם הם קדושים, טהורים. "נשמה שנתת בי טהורה היא". "אפילו הריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון", במובן הרוחני שהנשמה שבישראל היא נשמה אלוקית טהורה, ואם יש איזו נפילה היא נפילה חיצונית. היא יכולה להיות איומה ונוראה מבחינה חיצונית, אבל היא לא עצמותית. ועל כן, יש תיקון. וזהו עניינם של הקרבנות. וגם היכולת לומר קרבנות, שזה נחשב כאילו הקריב קרבן. זה מתקן את ישראל ומחזיר אותם לטהרתם, לזיכוכם. ועל כן ראויים הם לארץ ישראל, שכן הארץ אלוקית במהותה והעם אלוקי במהותו. הסגולה הזו מושרשת וקבועה בתוכנו, ירשנו אותה מהאבות, אברהם יצחק ויעקב.

בהמשך הפרשה - "ויעל מעליו ה'" - חז"ל מפרשים שהפסוק מתבטא בלשון "ויעל" כביכול רבונו של עולם עולה, כדי להשמיע לנו שהאבות הם מרכבה לשכינה. הם ביטלו את כל מהותם כלפי רבונו של עולם, וכל הופעתם בעולם הייתה הופעה של קידוש השם, של גילוי דבר ה', של עשיית רצונו של ה'. הידיים משרתות את רצונו של ה' יתברך, הרגליים הולכות לשם שמים, כל הפעולות, כל המחשבות, כל הרגשות, כל האישיות כולה בטלה כלפי אור ה' בעולם וכולה מלאה באור ה' בעולם, כולה כלי להופעת רבונו של עולם בעולם, כמרכבה לשכינה. זהו עניין האבות בכלל, ובפרט אברהם אבינו שהיה ראשון לאבות, יסוד ושורש, "צור", שעליו עומדת כל האומה כולה לכל דורותיה, על יסוד האמונה העליונה העמוקה שלו.

גזרת גלות מצרים



והנה, כפי שאמרנו, יש דעה שאומרת שבשאלה הזו ששאל אברהם "במה אדע כי אירשנה" - יש פגם כלשהו באמונה. חז"ל אומרים במסכת נדרים: מפני מה גלו ישראל למצרים? כמו שנאמר כאן "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי וכו'". למה נגזרה הגלות הזו? כנראה שאברהם שייך לזה, ולכן הקדוש ברוך הוא מודיע לו על כך. אומרים חכמים שלושה טעמים לגזרת הגלות:



א. על כך ששאל "במה אדע כי אירשנה". זהו עונש נורא שבא לטהר את הפגם הזה.



ב. מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שכשיצא למלחמה נגד ארבעת המלכים לקח תלמידי חכמים מבית המדרש, והשתמש בהם. זהו חוסר אמונה.



ג. על כך שכשאמר לו מלך סדום "תן לי הנפש והרכוש קח לך", הוא ענה "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך". היה בידו של אברהם לקחת את כל הנפשות שהציל ולהכניסן תחת כנפי השכינה, ולא עשה זאת. אלו הם שלושה טעמים לגזרה על גלות מצרים.

אברהם עצמו לא נענש אלא צאצאיו, בני יעקב, יורדים למצרים ונענשים שם בגלות. המהר"ל מסביר את הדברים באריכות בגבורות ה', ואומר שדווקא בגלל גדלותו של אברהם והאמונה הגדולה שלו, דווקא מאדם כה גדול נדרשת אמונה אבסולוטית. ואפילו חולשה שהיא כחוט השערה, אצל ענק אמונה כזה, היא נוראה, ואסור שתהיה כלל. אצל אחרים זה כלל לא נחשב חטא, אבל אברהם אבינו שהוא ה"צור" - בו צריכה להיות שלמות מוחלטת.



הוא התעלה לשלמות מופלאה, הוא ראש לכל המאמינים, ועל כן היה צריך גם את העננה הקטנה, את הצל הקטן הזה לצחצח ולסלק שלא יהיה. וזהו עניינה של גלות מצרים, שאחר כך ישראל יוצאים ממנה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". הם יוצאים ומתגברים באמונה גדולה ועצומה, וזה מתקן את חוסר האמונה המועט הזה. לאברהם, שהיה כל כך מושלם, אי אפשר היה לתת עונש. צריך גם להבין, שכשיש בשורש כלשהו של אי שלמות, איזה פגם, אחר כך בענפים מוצאים פתאום שענף שלם אינו כשורה. בשורש זה לא ניכר בכלל, אבל כשהכול גדל ומתפתח וגם המשהו הזה הלא מושלם מתפתח, אחרי כמה וכמה התפתחויות פתאום מתגלה שמשהו ממש פגום, וזה צריך תיקון. ורבונו של עולם בעצם מבטיח כאן לאברהם את התיקון, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", במובן פיזי ובמובן רוחני. היציאה ממצרים תהיה ליסוד האמונה. זהו עניינו של אברהם. אברהם המאמין הגדול.

אברהם מגיע לפסגה



אברהם מגיע למדרגה כל כך גבוהה עד שבסוף הפרשה הקדוש ברוך הוא מצווה אותו לתת לכך ביטוי מעשי במצוות המילה. כאן אנו מגיעים לשיא השלמות. אברהם מתקדש לא רק במחשבות ובצדדים הרוחניים אלא בגופו. הכול כבר חתום בחותמת עליונה אלוקית של קדושה, של טהרה. זו הפסגה העליונה. וכמובן הכול קשור בארץ ישראל. ככל שאברהם מתעלה מבחינה רוחנית, מובטחת לו ארץ ישראל באופן יותר מוחלט, עד שבסוף הפרשה נאמר לו "לזרעך נתתי", הארץ כבר נתונה ועומדת.

הנסיונות שלנו



בפרשה זו ישנה בעיה קטנה, שאנו סובלים ממנה עד היום, והיא הלידה של ישמעאל. כבר חז"ל אמרו שאוי לנו מבקשתו של אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך". אבל כנראה זהו חלק מהמהלך האלוקי, כך רבונו של עולם מוביל אותנו בדרך אל השלמות. וכמו שאמרנו בתחילת הדברים "לך לך", צריך להמשיך ללכת למרות כל העיכובים, ומכל עצירה להתקדם ולהרוויח ולעלות בעוד מדרגה. אנו צריכים לעבור גם את החלק הזה של ההתמודדות עם ה"פרא-אדם" . זהו שמו, הוא לא השתנה.

חז"ל אמרו בפרשה זו, על מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, "אם ראית אומות מתגרות זו בזו - צפה לישועה". שם הייתה התגרות, וממנה הייתה ישועה לאברהם אבינו, גאולה מסוימת עם הבטחות חדשות. גם היום אנו נמצאים במצב זה של אומות המתגרות זו בזו. אין כאן מאבק של פרט מסוים או אנשים מסוימים רעים שצריכים להיענש, אלא בעצם בעומק יש כאן מאבק בין שתי השקפות עולם, בין שתי אמונות. זו התגרות עולמית, כיון שחלק גדול של העולם אוחז בתפיסה המערבית וחלק אחר בתפיסה המזרחית, המוסלמית. והם מתגרים זה בזה. כבר היו מספר מאבקים בין שתי האמונות המוטעות הללו, אך מי יודע - אולי הפעם זה יוביל לבירור יסודי של שתיהן, ולהתגלות אורו של משיח בגאולתנו השלמה האמיתית. כפי שמבאר הרב באורות המלחמה, שעל ידי התגרות האומות זו בזו מתחדדות הדעות ומתברר הצדק האמיתי, וכיון שכל האומות קשורות בישראל אזי מתגלות גם הנקודות המקבילות בישראל. ומתוך כך ישראל מתרוממים למדרגה חדשה. לכן יש לצפות לרגליו של משיח.

זה כמובן מחייב אותנו לעשות את עבודתנו, שאנו השורש של האמונה האמיתית, וענייננו דווקא בעת הזאת להגביר את עומק האמונה, להמשיך את דרכו של אברהם אבינו, ולראות את יד ה' בכל המצבים והקשיים שאנו נתקלים בהם. עלינו לדעת שיד ה' היא המובילה את כל המאורעות וכל מה שעושה ה' זה לטובה. יש להיות סמוכים ובטוחים שהקדוש ברוך הוא מלווה אותנו, מסייע בעדנו, ולא לאבד לרגע את הביטחון, האמונה והשמחה. המאמין מתמלא בביטחון ובשמחה ומתוך כך יש לו כוחות עצומים לפעול, כיון שהוא יודע שרבונו של עולם אוהב את בנו בכורו, את עמו ישראל. הוא אינו נבהל מקשיים, אלא אדרבה, מתעלה מעלה מעלה. כך לגבי המצב הכללי וכך גם באופן פרטי.

אנשי האמונה - מנצחי הטרור



אנו נמצאים כבר שנתיים במאבק, בטרור, ומתגלה כוח האמונה שלנו, כוח העמידה שלנו. והיכן הוא מתגלה בעיקר? כאן בישע. אנשי האמונה המתיישבים ביהודה, שומרון ועזה, לא נרתעו ולא ברחו, אלא המשיכו לחיות את חייהם. אנשים רואים את זה ומתחזקים. קצינים וחיילים רואים אזרחים נוסעים במכוניות לא ממוגנות ירי בימים ובלילות, ונכנסים ליישובים ורואים שהחיים ממשיכים במסלולם, נפגשים במשפחות שעברו אירועי טרור וממשיכים בדרכם עם אמונה עצומה, ביטחון וחוסן, וזה מעלה את המורל שלהם ושל כל העם.



ציבור אנשי יש"ע הוא בעצם המנצח של מלחמת הטרור. עניינה של מלחמה זו היה לפגוע בתחושת הביטחון, במורל של העם. הם לא יכולים לכבוש שטחים ולנצח אותנו בקרב, על כן הם מנסים לזעזע את בטחוננו, ומקווים וחושבים שנתקפל ונוותר ונעשה נסיגה חד-צדדית, ושאר מעשי ייאוש. לעומת זאת, אנשי יש"ע במקום להתקפל עלו על הגבעות ונאחזו בשטחי הארץ, משפחות בודדות על כל גבעה וגבעה. כאשר אנשים מפחדים להסתובב במרכזי הערים, אנשי הגבעות הולכים חשופים נוסעים וישנים בגבעותיהם ללא כל שמירה והגנה. זה נותן ביטוי לביטחון, חיזק את המורל והראה שעם ישראל חזק בדרכו. נמצא שבעצם מכל המאבק הזה התחשלנו וצברנו כוחות חדשים, כוחות של בריאות ושל אמונה. בעזרת ה' נלך בדרכי האבות.



אברהם אבינו נתנסה בעשרה נסיונות והתעלה על ידם מעלה מעלה, ואנו הולכים בדרכו, אנו מגיעים לפרשה זו, פרשת "לך לך", וממשיכים ללכת וללכת כנגד כל הקשיים עד שנגיע בעזרת ה' אל הר המוריה, אל בית אלוקינו, ונזכה לבנותו בקרוב.