מותו של כלב (רק משל)

העליהום נגד המתנחלים מתגבר מיום ליום - המשל והנמשל

ד"ר שלום פליסר , י"א בחשון תשס"ט

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

"לחכימא – ברמיזא, לשטיא – בכורמיזא"
(= לחכם – ברמיזה, לשוטה – באגרוף")

מדרש משלי, כ"ב.    

לחכימא – ברמיזא
"הכלב שלך נובח כל הזמן ומפריע את מנוחתי!" אמר השכן החדש.

הזקן, בעל הכלב, משך בכתפיו בתמיהה. כלבו היה, דווקא, מן השקטים והרגועים שבכלבים. לא הרבה להשמיע את קולו - אף כאשר היו זרים נכנסים לחדר המדרגות של הבניין, עולים ויורדים בו. ילדי כל השכונה היו מושכים בזנבו ומורטים את אוזניו. והכלב - היה מתמסר לידיהם לשחק בו, לא משמיע את קולו במורת-רוח או במחאה. אפילו החתול של סבתא-רוזה, הגרה בקומת הקרקע, שהיה מקבל את פני הכלב בנהמה, בסימור-גב ובחשיפת-שיניים מאיימת – לא הצליח למלט מפי הכלב יותר מאשר נביחת נימוסין קצרה ולא קולנית במיוחד.

"הוא לא ינבח עלי!", אמר השכן בפסקנות, ונימת קולו מלאה נחישות.

בכל פעם שהיה עובר בקרבת הכלב - היה השכן החדש מתגרה בו. אם לא היה הכלב נובח – הרי שהיה השכן מחקה קולות של נביחת-כלב, כדי לעוררו לנבוח. לפעמים, כשהיה עובר לידו, היה השכן מנפנף לעומתו בעיתון הבוקר שלו או שהיה מבצע תנועה פתאומית או רוקע ברגלו כדי להבהיל את הכלב ולאלצו לנבוח. פעם אפילו פתח לפתע מטריה אוטומטית אל מול פני הכלב המבוהל, אשר הגיב, כמובן, בנביחות ממושכות של כעס ועלבון.

- "הכלב שלך נובח כל הזמן!", המשיך השכן להתריס בפני בעל הכלב, כמנהגו.
על הכלב חלפו ימים רבים של התגרות. השכן, כפי שהתברר, היה מן היצירתיים שבחבורה. כושר ההמצאה שלו הלך והשתכלל מיום ליום, כיד הדמיון שהיה לו. ככל שנוכח לדעת, כי הכלב לא יתקוף אותו כתגובה לגירוייו – כן הלכו התגרויותיו בכלב ונעשו חמורות ונועזות יותר.

מה לא עשה השכן החדש כדי להוציא את הכלב משלוותו?

כבר התיז עליו מים, פתח את כל הממטרות כאשר רחרח לתומו בדשא, השליך עליו שקית מלאה באשפה ואף דחף אותו במטאטא במורד המדרגות. את המעשים האלה ראו כמה מן הילדים, כפי שסיפרו ימים רבים אחר-כך. לשכן  היו, כנראה, גם מעשים שלא בפני עדים. היו אלה חסדי-השכן כלפי הכלב, חסדים שנשמרו בחזקת "מתן-בסתר".


הזמן עשה את שלו. גם הטבע. הכלב הפך לחיה נרדפת ונרגזת כל אימת שהיה השכן בסביבה. הוא אף לא צריך היה לראות את השכן. ריחו וקולו של השכן כבר הספיקו כדי להוציא אותו משלוותו ולהדריך את מנוחתו
הזמן עשה את שלו. גם הטבע. הכלב הפך לחיה נרדפת ונרגזת כל אימת שהיה השכן בסביבה. הוא אף לא צריך היה לראות את השכן. ריחו וקולו של השכן כבר הספיקו כדי להוציא אותו משלוותו ולהדריך את מנוחתו. עם הזמן, למד הכלב לזהות מרחוק את צלילי המנוע של מכוניתו המתקרבת של השכן ולקדמה בנביחות רמות ועצבניות.

- "הכלב שלך נובח עלי כל הזמן!", המשיך השכן להתלונן. לא נתקררה דעתו, עד ששיגר מכתבי תלונה לעירייה, לוטרינר הראשי ואף למשטרה. תיבת הדואר של בעל הכלב התמלאה מדי פעם  בהזמנות לבירור.

- "אני מחזיק בכלב ברשיון", אמר בעליו תוך שהציג את כל האישורים, כולל על חיסונים שקיבל כלבו. "הכלב שלי הוא שקט ורגוע. ילדים רוכבים עליו והוא אינו מתנגד אפילו!", אמר נחרצות.

איש-הרשות שלף מן המגירה קלטת ששלח השכן, בהן נשמעות הנביחות הנסערות של הכלב. גם תמונות היו שם: תצלומים של הכלב, אשר צולם כשהוא נובח בשיניים חשופות אל עבר השכן, אשר הנציח זאת במצלמתו.

בעל הכלב חתם על התחייבויות, ספג נזיפות ועלבונות, שילם קנסות והתהלך חפוי-ראש, כמו צל של עצמו. את הכלב לא רצה, בשום אופן, להוציא מן הבית ולמסור לידי אחרים. היתה זו אשתו המנוחה, אשר הביאה הביתה גור כלבים רועד, כאשר החליט בנם היחיד לנסוע עם אשתו וילדיו אל מעבר לים. הילדים, נכדיו, נהגו לשחק עם הגור עוד בימי ביקוריהם והיו שואלים עליו בכל שיחות הטלפון המרוחקות עם סבא. הכלב היה עבורו ביטול אחרון של בדידותו.

בית מגוריו היה מן הישנים שבשכונה. לא הותקנה בו דלת בטחון עם מערכת לתקשורת בין הדיירים והמבקרים, כפי שהותקנו כאלה בבניינים החדשים יותר. עובדה זו היתה לו לעזר רב. פותח היה בבוקר את דלת דירתו שבקומה השניה ומשחרר את הכלב לצרכיו – בלי צורך לרדת בשני טורי המדרגות ולחזור ולעלות בהם. הכלב היה חוזר כעבור שעה קלה ומאותת לבעליו תוך שריטות קלות בדלת, לפתוח לו ולהכניסו הביתה. אזי, היה מצטרף אל ארוחת הבוקר של בעליו.


באותו בוקר ארור, נשמעה יבבה של כלב פגוע בחדר המדרגות. מיד לאחריה, נשמע קול יריה. כמו כל הדיירים שפתחו את דלתותיהם בבהלה - זינק אף בעל הכלב ממיטתו אל עבר הדלת
באותו בוקר ארור, נשמעה יבבה של כלב פגוע בחדר המדרגות. מיד לאחריה, נשמע קול יריה. כמו כל הדיירים שפתחו את דלתותיהם בבהלה -  זינק אף בעל הכלב ממיטתו אל עבר הדלת. נעלי הבית שלו נותרו מיותמות מאחור וליבו היה מלא בבשורה רעה. לפתע רץ יחף, כמו נער, במורד המדרגות, כאילו שכח את ברכיו הכואבות ואת מיחושי הגב שהציקו לו מאוד.  בקומה הראשונה עמד השכן, האקדח שבידו עוד העלה תימור אחרון של עשן לבנבן...

"הוא ניסה לנשוך אותי!" אמר השכן, "הוא קרע לי את המכנסיים!" והצביע על קרע קטן במכנסיו, מעל שוקו הימנית "הוא יכול היה להרוג אותי!".

הכלב היה מוטל על המדרגות, ללא רוח חיים, ראשו נטף דם שהמשיך להיקוות אל תוך שלולית אדומה על המדרגה השלישית. ליד הכלב היה מושלך מקל-עץ, אשר לפי מראהו שימש בעבר כרגל של כיסא. הזקן התכופף אל עבר כלבו לגעת בו, להיווכח כי אכן מת.

"אתה עוד תשלם על זה!" סינן השכן החדש באיבה אל עבר בעל הכלב, אשר קם ופנה לעלות במדרגות אל דירתו, בלי אומר ובלי להחזיר מבט אל רוצח כלבו. הפעם היו צעדיו אותם צעדים זקנים-כאובים-כבדים, שהיו לו תמיד. כשדמעות בעיניו ובראשו מחשבות איטיות לגבי מעשיו הבאים, נכנס הביתה והחל להתלבש בבגדי יום. נראה היה לו, כי כלבו ראוי היה לחסד אחרון של קבורה, במקום להיות מושלך אל האשפה. לפיכך, החל לחפש אחר שקית ניילון שתיראה מכובדת דיה, כדי לשים בה את נבלת הכלב. תוך חיפוש השקית, החל למלמל אל עצמו דברים אודות השכן, המקל, יבבת-הכלב, הירייה והכלב המת. היה לו ברור, כי השכן החדש הכה את הכלב, אשר ייבב וניסה להתגונן בשיניו. מובן היה לו, כי כך מצא השכן אמתלא לירות בכלב בטענה של הגנה עצמית. מגוחך היה בעיניו לפנות אל המשטרה. הוא זכר איך בקושי נחלץ בעבר מן התלונות במשטרה, הודות לשניים מכל הדיירים שבבניין. הוא היה מאושר, כאשר קיבל את ההודעה, שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור.

בחיפושיו, מצא שקית ניילון גדולה, כהה ואטומה, לשים בה את הכלב. קבורת הכלב בחצר לא באה בחשבון, לדעתו, כדי שלא לצייד את השכן החדש בתואנה חדשה. הוא נעל מאחוריו את הדלת, במחשבה לקבור את כלבו בחול, ליד שפת הים. המדרגות היו שטופות, נקיות. עוד הבריקו בלחותן וניכרו בהן עקבותיה של סחבה. כבר לא היו שם השכן החדש, המקל והכלב. גם לדם שנשפך לא נותר כל סימן. כנראה, דרוש לזקנים זמן רב מדי, כדי להתלבש ולחפש שקית ניילון.

הזקן ירד אל השדרה הסמוכה, לשבת על הספסל - כאשר עשה, בעוד שכלבו נהג להשתובב על הדשא עם הכלבים האחרים. על פניו חלפו אמהות עם עגלות ובעלי כלבים שהרצועה בידם. הכלבים השתובבו על הדשא. כלבו לא היה שם. המחשבה הריקה השתלטה עליו כליל. הוא לא ראה ולא שמע ולא כלום.

"אתה יודע? השכן לקח את הכלב שלך למכון הווטרינרי!" התיישב על הספסל אחד הדיירים, גמלאי, בסמוך לו: "הוא אמר משהו על זה, שאולי הכלב היה חולה וצריך לברר שלא היתה לו כלבת!". הזקן רק הביט בו במבט מטושטש.

"אבל הוא לא נגע בו! רק קרע לו את המכנסיים...", אמר גימלאי שני שהצטרף אל היושבים על הספסל. הזקן שתק והיה מראהו זועם בשתיקתו.

"אסור היה לך לשחרר את הכלב לבד. הרי ידעת כמה שזה היה צפוי...", הצטרף גימלאי שלישי במבטאו הפולני אל השתיקה שבויכוח. לפי שמצאו שלושתם כי הזקן אינו בר-שיחם וכי לא יעשה מזה סימפוזיון, כאשר חשבו - קמו בזה אחר זה והשאירו אותו על הספסל, באבלו ובשיממונו.

שעות ארוכות ישב הזקן, בוהה באוויר. אפילו קיבתו הריקה לא הצליחה לזרזו לקום. את מנוחת הצהרים שלו, עשה תוך נמנום באותה הישיבה, באותה התנוחה, באותו המקום על הספסל.

בין הערביים קם על רגליו, ללכת הביתה. שקית הניילון הריקה עוד היתה בידו. בכניסה לבניין עמד השכן וניער מעל חולצתו את פירורי הטיח שנפלו עליו כאשר קבע שם שלט, באותיות מאירות עיניים: "נא לא להכניס כלבים לבית זה. תודה.".


מותו של כלב (רק נמשל)

לשטיא – בכורמיזא
הסיפור הזה, אשר עובד למחזה במדינת ישראל, מוצג על הבמה הפוליטית כשובר-קופות -  למרות, שרק מתי-מעט, מוכנים לרכוש כרטיסים ולבזבז את בריאותם וזמנם על צפייה במחזה.

קטעים מתוך המחזה מודפסים בעיתון מדי-יום ביומו ומשודרים ברדיו מדי-שעה  –  עד שהציבור כבר יודע לדקלם אותם על פה. גם נגד רצונו.

לא פעם קרה באישון לילה, שהובהלו לחדרי המיון כמה מקרים קשים, של אזרחים, אשר החלו למלמל את הטקסטים מתוך שינה...


ביצוע: תיאטרון אבסורדיה - התיאטרון הממלכתי לאבסורד אולטימטיבי.                           

שחקנים:
בעל הכלב:   עמישראל סבא.
הכלב:   אַנדֶרדוג סֶטלֶר (תת-כלב מתנחל)
השכן החדש:   נבזאי סמולינסקי
מחליפים: בֶּטי נופֶת, זָר בֶּנידָה
דיירים -  תיקי שורֶת, עיתו נות, אין טֶרנֶט.
הגמלאים -  ב. הַמיש-פָת ועוד

בימוי: א. ליטות
הפקה: אינטר סנטים ושות'
תפאורה: אי חודירופּי 
מוסיקה ואפקטים: מרט ינשלאף
תאורה והגברה: אופֶל בע"מ
תלבושות: מֶלֶ כעֵירום


* ד"ר שלום פליסר הינו אמן-מחאה לאומי, בטקסט ומוסיקה.
   נחשב מנודה ויצירותיו מוחרמות ע"י התקשורת הממלכתית.