מכתב גלוי לשמעון פרס

לא הבעת צער, חרטה, ובקשת סליחה פומבית ממלכתית.

יוסי שחר , כ"א בחשון תשס"ט

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

לכבוד נשיא מדינת ישראל מר שמעון פרס,

לאור קריאתך במוצאי שבת, בעצרת לזכרו של יצחק רבין, לדור הכיפות הסרוגות, לקחת חלק בשנה הבאה בעצרת לזכרו של יצחק רבין, אני מבקש לומר לך כמה דברים מעומק ליבי. חז"ל אומרים שאחד מסימני הגאולה היא התגברות החוצפה. אומנם זה רק אחד הסימנים, אך לא נעסוק בכך. הגאולה לא נושא פנייתי. אני מבקש לעסוק בחוצפה, תכונה שבה משמשים מנהיגינו דוגמא אישית יוצאת דופן, וכבודו לא נמצא מהבחינה הזו בתחתית הסקאלה. ראשית, כמה שזכרוני אינו בוגד בי, כבודו לא היה בלשון המעטה בין אלו שהקפידו להנעים לרבין בחייו. איך האימרה? "אחרי מות קדושים".


כבודו, אני יכול להגיע לכיכר בשנה הבאה ביום הזכרון של יצחק רבין, אך אלפי קורבנות השלום תינוקות ילדים, נשים, וגברים הם לעולם לא יוכלו להגיע לשום מקום, כי הם פזורים בבתי הקברות
אמרה נוספת של חז"ל מתאימה: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים". חבל כי  קריאתו של כבודו לחובשי הכיפות הסרוגות לא היתה מלווה בכמה הרהורי חרטה, בקשת סליחה על הכללה והאשמה קולקטיבית, אך בעיקר על הסכמי אוסלו הארורים ו"המזרח התיכון החדש". יש לכבודו זכות יוצרים ואחריות מלאה ליוזמות השלום הללו ששיאן היה הבאתם  של רוצחים מדופלמים אל סף בתינו, האכלתם ואספקת כל מחסורם, ובכלל זה: רכבים, נשק ותחמושת. וכמובן, כמעט שכחתי, את מנהיגם הנערץ יאסר, הפרטנר האולטימטיבי לשלום. איך אמר רבין במורשתו: "הם ילחמו בטרור בלי בג"ץ ובלי בצלם".

כבודו, אני יכול להגיע לכיכר בשנה הבאה ביום הזכרון של יצחק רבין, אך אלפי קורבנות השלום תינוקות ילדים, נשים, וגברים הם לעולם לא יוכלו להגיע לשום מקום, כי הם פזורים בבתי הקברות. לא רק שלא הוקמה ועדת חקירה, כבודו לא הביע מעולם צער, חרטה, ובקשת סליחה פומבית ממלכתית.

לפני שלוש שנים בצעה ממשלת ישראל פשע מאורגן דמוקרטי כהגדרתה, ושוב בשם השלום, וכבודו שוב במרכז התמיכה וההצדקה של החרפה, ושוב הכל מתפוצץ לנו בפנים: חמאס משתלט על עזה, שדרות, אשקלון ומערב הנגב תחת הפגזה של מאות טילים. ממש מדהים איך אנשים אינטליגנטיים נשארים שבויים בקונספציה שהפכה למורשת אחרי רצח רבין. בכיכר לא מתאבלים על רבין האדם אלא על הסמל שיצרו, מכשיר לשימורה של אגדת השלום ההזוי שמוציאה את נשמתה פעם אחר פעם, ופעם אחר פעם מנסים להחיות אותה בטקסים כגון זה שבכיכר. הנורא, כבודו, שכל נסיון נוסף של משיחי השלום  שנכשל, והוא תמיד נכשל, גובה מחיר דמים כבד ופוגע בחוסנה ובטחונה של מדינת ישראל עד כדי סכנה לקיומה.


ממש מדהים איך אנשים אינטליגנטיים נשארים שבויים בקונספציה שהפכה למורשת אחרי רצח רבין. בכיכר לא מתאבלים על רבין האדם אלא על הסמל שיצרו, מכשיר לשימורה של אגדת השלום ההזוי שמוציאה את נשמתה פעם אחר פעם
קראתם כל רחוב שני וכל מיתקן שלישי על שמו, נכון יותר להאדרת מורשתו, עד כדי גיחוך וזילות האיש, כמו במדינות מסך הברזל הקומוניסטיות מהעבר. ניצלתם את הרצח הנפשע הזה שהוא חמור מאין כמוהו ככל נטילת חיים שהיא בלתי נסלחת, תופעה מצמררת שמתפשטת ברחובותינו. אך הרוצחים האלו, רוצחי ילדים, נשים וזקנים, נשארים בחזקת בני אדם והם מלווים לא פעם בהבנה, בהזמנה לתוכנית טלוויזיה או לראיון לעיתון. יחס דומה מופגן על ידי השמאל כלפי הרוצחים הפלסטינים, כי הרי שלום עושים עם אויבים. רק אחד הוא בחזקת תת אדם, רק אצלו המשפחה, החברים והמגזר הם בחזקת שותפים לפשע. רגש הנקמה הטבעי שחש אדם על אירועים קשים בחייו הוא בגדר תופעה פרימיטיבית מגונה בשמאל הישראלי.

השמאלן המצוי הוא הרי בן תרבות מתקדם, נאור, אזרח העולם. רק יגאל עמיר מצליח להוות סיבה וכוח מניע, מכשיר שימור לשנאה ולפריצה של הנקמנות המקודשת של השמאל, שנאה הנובעת מכישלון היישום של אג'נדת השלום ההזוי לאור המציאות והפניית אשמה כי ברצח רבין ובקבורתו נקבר השלום. קביעה מוזרה לאור העובדה כי כבודו וחבריו טוענים כי בידכם מורשתו שבה הנוסחה הפתרון, אך ריבונו של עולם לא פתרון מהסוג שאתם כבר ניסיתם ואנחנו חווינו ושילמנו בדם.    
                                      
לבסוף, ההזמנה לכיכר. לפני פגישת הרגלים, צריך להפגיש את הלבבות והראש.

תוספת של הרגע האחרון: עוד הוכחה לכך שהמציאות עולה על כל דמיון. חייל בחיל האוויר שהשתתף בטקס זיכרון ליצחק רבין פיהק בזמן הטקס ונשלח לכלא ל-21 יום.

כל מילה מיותרת.