"בית המריבה" או "בית השלום"?

שלום בא מתוך עוז וגבורה, מתוך אמונה פנימית.

הרב יאיר פרנק , כ"ה בחשון תשס"ט

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

אנשי חברון וקריית ארבע כינו את הבית אותו קנו בכסף מלא "בית השלום" והתקשורת מעדיפה בעקשנות לקרוא לו "בית המריבה", ודומני שזה כל הסיפור בתמצית.


אנשי השמאל סוברים ש"שלום יש לעשות עם אויבים". את העובדה שמאז "פרוץ השלום", לפני חמש עשרה שנה, נהרגו ונפצעו יהודים מפיגועי טרור יותר מכל תקופה אחרת, מאותם אנשים עצמם עימם אנו עושים "שלום", הם משתדלים לברוח
השמאל אינו מבין כיצד אנשי חברון יכולים לדבר על "שלום" שהרי שלום זה ה"עניין שלנו", אנשי השלום, ואילו הם שם בחברון, הם הלוא "אויבי השלום".

ואומנם בתוך תוכה של אותה מלחמת מושגים יש בירור עמוק, מהו שלום ?

אנשי השמאל סוברים ש"שלום יש לעשות עם אויבים". את העובדה שמאז "פרוץ השלום", לפני חמש עשרה שנה, נהרגו ונפצעו יהודים מפיגועי טרור יותר מכל תקופה אחרת, מאותם אנשים עצמם עימם אנו עושים "שלום", הם משתדלים לברוח. ואף אם מציאות זו נכנסת לתודעה, עולה ושבה הסיסמה: "שלום יש לעשות עם אויבים" (וכי אם מי נעשה שלום, עם יהודי חברון ? זה כבר יותר מדי...).

ובכן רבותי לא עושים שלום עם אויבים, אלא עושים שלום עם אנשים הרוצים באמת לאמיתה לעשות שלום. שלום אינו "הסכם הפסקת אש", "הסכם רגיעה", "תהדייה", "הסכם ביניים" ואפילו לא "הסכם קבע". כן, כל אלו סופם להיגמר ולהתפוצץ לנו בפנים, תרתי משמע.

שלום נוצר רק אם יש גרעין פנימי וקשר אמיתי של אחווה ורעות שיכול לגדול ולפרוח בין הצדדים. שלום אינו בא ממקום של עייפות וחולשה, אלא ממקום של גבורה וחוזק החפץ באמת לאמיתה להרחיב ולהעמיק את הקשר עם הזולת. האם יש, בלשון התקשורת, "פרטנר לשלום"? האם אנו עצמנו בנויים לעשות שלום ?

ואומנם, ראשית לכל שלום עם הזולת אדם צריך לעשות שלום בתוך עצמו. לא להיות קרוע ומפורק בין אופנות שונות, מבולבל ומפוזר בתוך בליל תרבויות חסר פשר. במצב זה האדם נתון בתוך מלחמה פנימית המעייפת ומתישה אותו ללא סוף. ראשית לכל דבר, עליו לחזור למהותו האחת שתוביל את כל יתר כוחות החיים שבו. רק כאשר יש לו לאדם שלום פנימי, הוא יכול גם להתחיל לעשות שלום עם הזולת.

כיצד יהודי עושה שלום ? הוא פונה לה' אשר שמו "שלום". הוא חוזר לשורשיו. הוא חוזר ומתחבר לשלמה המלך, מלך שהשלום שלו, ודוד אביו אשר מלכותו החלה בחברון. הוא חוזר ליעקב אבינו, "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם", ועימו ליצחק ואברהם אשר שלושתם קבורים במערת המכפלה אשר בחברון. שם הוא מרגיש שאט - אט מתחיל בתוכו תהליך של שלום. רק אז, הוא מתחיל להבין מהו באמת שלום.

אנשי חברון רוצים ומבקשים באמת לאמיתה שלום. כל תפילה ותפילה הם מסיימים בתקווה: "המברך את עמו ישראל בשלום", אלא שהם רוצים שלום באמת. לא שלום שבא על נקלה ועל כן גם הולך ומתמוסס במהרה, אלא שלום עמוק שבא מתוך עבודה ועמל, שבא מתוך גבורה ולא חולשה.


אנשי חברון יודעים ששלום יש לעשות קודם כל בתוך האדם עצמו, ובהקשר של האומה – שלום בתוך עם ישראל. כאן יש מקום נרחב לשלום. אם יבואו אליהם באופן הזה, בגישה כזו, יופתעו למצוא אנשים המבקשים וחפצים שלום
אנשי חברון יודעים ששלום יש לעשות קודם כל בתוך האדם עצמו, ובהקשר של האומה – שלום בתוך עם ישראל. כאן יש מקום נרחב לשלום. אם יבואו אליהם באופן הזה, בגישה כזו, יופתעו למצוא אנשים המבקשים וחפצים שלום, הכמהים לאחדות עם ישראל, האומרים בכל נפשם ומאודם "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה".

אולם, אם יבואו אליהם בשם אותו "תהליך שלום" נבוב כדי לגרשם מבתיהם ולפגוע באמונתם, לא יצפה האדם שיקבלו אותו בשמחה. שהרי, כבר אמרנו, הם יודעים שאין כאן שלום כלל.

"ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן - ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". שלום בא מתוך עוז וגבורה, מתוך אמונה פנימית. ואנו נכריז ונאמר: אם יבואו לגרש את יהודי חברון וקריית ארבע מביתם, אם יבואו לעורר עימם ריב ומריבה, אנו נהיה עימם. בגבורה פנימית נתחבר ונתדבק לבית השלום, השלום האמיתי.

ועוד הערה קטנה לסיום: כדי לעשות שלום, יהודי אינו בונה חומות של פירוד וכל שכן לא חושב לחלק את הלב, את ירושלים, שהרי הוא מבקש לאחד באמת מתוך גבורה וסבלנות. הוא מבקש ומייחל לעיר השלום המאחדת שמים וארץ.