ימי "השקט שלפני הסערה"

הסכנות המדיניות שבאופק יהוו בכייה לדורות.

עו"ד אליקים העצני , כ"ו בכסלו תשס"ט

דעות לבן ריק
לבן ריק
פלאש 90

אלה ימי "השקט שלפני הסערה", והסערה תהיה קשה. צפוי לנו נשיא אמריקני שהוא כנראה מזוהה נפשית ואינטלקטואלית עם העניין הפלסטיני, והוא יקבל לידיו מידי בוש, שרון, אולמרט ולבני ירושה קשה מאוד המאיימת על ראש הממשלה הבא.


רגע לפני לכתו השאיר לנו הנשיא היוצא טעימה מבוש האמיתי בצורת החלטה של מועצת הביטחון, ביוזמת ארה"ב, המאשררת את הסכם אנאפוליס, וזאת כדי לקשור את ידי הממשלה הישראלית הבאה
על צד האמת, בוש וממשלו היו רעים מאד לישראל. עד עתה, היה לבוש נוח מאוד לעשות למען הפלסטינים, וממילא נגד ישראל, יותר ממה שעשה נשיא כל שהוא בעבר, ובו זמנית להתחזות כ"נשיא הכי ידידותי" לישראל שהיה מעולם. עכשיו, לקראת סוף כהונתו, הוא אינו רוצה להיזכר בחזקת מה שלא היה, כי אם מה שהיה באמת.

היום מתפאר בוש ומבקש שיירשם בהיסטוריה שהוא היה הנשיא הראשון שגרם לישראל לקבל את המדינה הפלסטינית בבחינת "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", מדינה שתקצר את ימיה של המדינה היהודית. חדי עין לא התפעלו מעולם מחיוכיו של בוש, ואת האמת המרה ראו ברוע שנשקף אלינו מפניה  של קונדוליזה רייס.

רגע לפני לכתו השאיר לנו הנשיא היוצא טעימה מבוש האמיתי בצורת החלטה של מועצת הביטחון, ביוזמת ארה"ב, המאשררת את הסכם אנאפוליס, וזאת כדי לקשור את ידי הממשלה הישראלית הבאה. בהחלטה הזאת מתיימרת מועצת הביטחון למסמר את ישראל גם אל צלב "היוזמה הערבית" שאינה אלא מרשם לחיסולה של ישראל. אולמרט ולבני הסכימו או עשו עצמם מסכימים גם למהלך הזה, ובדרכם ההתאבדותית אפילו "ברכו" עליו.

בעולם התקבע הרושם המוטעה שבוש משוחד לטובת ישראל ונענה לכל גחמה שלה, ובגלל הדימוי הזה ביקרו אותו והפגינו נגדו בכל העולם. מאחורי מסך-העשן הזה קל היה לתקוע בנחת וללא התנגדות את פגיון הריבונות הפלסטינית אל תוך ליבנו. אלמלא קמה בעזה מדינת החמאס, הרי לפי לוח הזמנים של מפת-הדרכים כבר היינו תקועים היום ללא מפלט בתוך שדה המוקשים הפלסטיני.


הרי שלקראת הסערה המתרגשת עלינו אין לנו לסמוך על יהודי ארה"ב. כל ממשלות ישראל זרעו בקרבם רוח, ואנחנו נקצור את הסופה
אולם לשקר התעמולתי של נטיית בוש לטובתנו, כביכול, היו תוצאות בשטח: הוא יצר ציפיות מאובמה  לבטל את מורשת "העדפת" ישראל של בוש, כביכול, ולהחליפה במדיניות "מאוזנת" יותר, כלומר: מוטה עוד יותר לטובת הפלסטינים.

המלכוד הזה מכאיב במיוחד, הואיל ומאתנו נשלל גם מה שנותר לכל קורבן, זכות הצעקה. הלא אנחנו בעצמנו היללנו את בוש על מה שאילץ אותנו לעשות, ומה לנו כי נלין? השקרים של שרון, אולמרט ולבני ממלכדים עכשיו את עם ישראל, ועליהם יש להוסיף את ריקוד המה-יפית של יהודי ארה"ב והתקשורת העוינת של ישראל מסביב לאובמה, למרות שאלה ואלה ידעו כל הזמן מי ומה הוא.
 
מחליא לראות, איך העם היהודי מתנהג כגרוע שבאויביו.

העיתונאי האמריקני-יהודי דון פדר מונה מקצת "שבחיו" של אובמה: הוא חברו של רשיד כלידי, לשעבר דובר אש"ף, שהחוג שלו באוניברסיטת קולומביה הוא "דוד רותח של אנטישמיות". הוא בעצמו חבר במועצת המנהלים של קרן Woods שתרמה 75,000 $ לארגון אנטי-ישראלי קיצוני. הוא דיבר במפורש על "תביעות לגיטימיות" של החיזבאללה. מהכומר של כנסייתו, אנטישמי ידוע ועד ללואיס פרחאן, מגדולי שונאי ישראל באמריקה, משתרע המילייה של אובמה על פני שטח עוין למדינה היהודית.


עם החזית הקרה הזאת המתקדמת לעברו, איך מגיב נתניהו על אותות הסערה? קודם כל במאמצים לשלב בתוך הליכוד כוחות מן השמאל, כמו עוזי דיין ואסף חפץ ואפילו שמאלן קיצוני כמו דן מרידור, ולהרחיק "מורדים" כמו מיכאל רצון ואהוד יתום
אופייני לנפש היהודית החולה שהאיש מוקף יועצים ועוזרים יהודים פרו-פלסטינים. יתירה מזאת, הוא זכה בבחירות  ב-77% מקולות היהודים למרות שהכירו את כל העובדות. גם התקשורת העוינת בארץ ידעה ויודעת את האמת, אך מי שנושא עימו מחשבות אובדניות אינו חושש מן החברה קדישא.

בכלל, יהודי אמריקה הולכים ומתרחקים מאיתנו. במשאל בדבר הנושאים המועדפים עליהם השיבו 54% - הכלכלה , 11% -  הבריאות, ורק 3% - ישראל. 47%  התנגדו להתערבות אמריקנית צבאית כדי להציל את ישראל משואה אטומית,  42% צידדו בהתערבות כזאת ו - 11% - "לא בטוחים". רק אצל היהודים האורתודוכסים נתקבלו תגובות נורמאליות: 78% הצביעו נגד אובמה, ובין העולים היהודים מאמריקה כאן - 76%.

הרי שלקראת הסערה המתרגשת עלינו אין לנו לסמוך על יהודי ארה"ב. כל ממשלות ישראל זרעו בקרבם רוח, ואנחנו נקצור את הסופה.

עוד זאת, בוש הותיר לנו לא רק ירושה של מחויבות עקרונית למדינה פלסטינית, הוא גם יצר עובדות בשטח . זה עתה התראיין לעיתון "ג'רוזלם פוסט" הגנרל האמריקני דייטון העוסק כאן כבר שלוש שנים בבניית  הכוח הצבאי הפלסטיני. הוא מקים שבעה גדודים שהראשונים בהם כבר מוצבים בכמה ערים. "כל חייל של כוח הביטחון הוא בונה מדינה", התפאר בפני מראייניו. בנוסף הקים דייטון אקדמיה לפיקוד ומטה ביריחו ויש שם גם קולג' ל'משמר הנשיאותי'. "עוד לא הייתה תוכנית כזאת, ומעולם לא עשתה ארה"ב מאמץ ארגוני כזה", אומר עוד דייטון. על ה"ג'נדרמריה" של דייטון מתווספים שני גדודי "המשמר הנשיאותי" ועשרות אלפי כוחות "משטרה" שאותם מאמנים האירופים, ועליהם יש להוסיף גם את הכוחות המזוינים הישנים, מתקופת ערפאת, שלא התפרקו.

דייטון סיכם: "נתבקשתי לבנות תיבת מכשירים שהפלסטינים יוכלו להשתמש בה כדי להשיג מדינה", והוא מלא סיפוק מהישגיו. אותה שעה, מאמנים בדרום האיראנים וחיזבאללה צבא פלסטיני שני, את צבא החמאס.

עד כאן ירושת העבר. באה העיתונאית קרוליין גליק ומבשרת לנו ב"ג'רוזלם פוסט" שאנשי חוגו של אובמה כבר מתבטאים שהנשיא החדש יראה כאחד התפקידים הראשונים שלו "לסגור את הברגים על ישראל". לתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי בחר אובמה את הגנרל ג'ים ג'ונס, שכמו דייטון עבד כאן בהנחת התשתית למדינה הפלסטינית. ג'ונס התבלט כמבקר חריף של ישראל, והרעיון שהוא מקדם בכל כוחו מסוכן מכל הכוחות הערבים גם יחד: משלוח צבא נא'טו ליהודה ושומרון. גם שונאת ישראל ידועה, סמנטה פאוור, חברת צוות המעבר של אובמה, דורשת במפורש שימוש בצבא אמריקני כדי "להגן" על הפלסטינים מפני ישראל.

עם החזית הקרה הזאת המתקדמת לעברו, איך מגיב נתניהו על אותות הסערה? קודם כל במאמצים לשלב בתוך הליכוד כוחות מן השמאל, כמו עוזי דיין ואסף חפץ ואפילו שמאלן קיצוני כמו דן מרידור, ולהרחיק "מורדים" כמו מיכאל רצון ואהוד יתום.

יוסי ורטר וברק רביד מספרים ב"הארץ" על קמפיין של נתניהו "להרגיע" את ארה"ב, אירופה והעולם הערבי על ידי ההבטחה שהוא ימשיך ב"תהליך השלום" עם הפלסטינים והסורים. לצורך זה פגש 27 שגרירים מאירופה ואת השגריר המצרי והיה אמור להבטיח, לפי כתבי "הארץ", שרעיונותיו אינם שונים מאלה של הגנרל ג'ונס וטוני בלייר, העסוק בבניית פלסטין בשטח.

בעיתון "מעריב" ( 12.12.2008) מצטט בן כספית מפי נתניהו דברים אלה:

"הליכוד הוא לא מפלגה של 'אף שעל', וזה כולל את בני בגין. אנחנו – אחרים"; אשר לדן מרידור, "המיקום שלו לא ישפיע על כלום. הוא יהיה בהנהגה, חד וחלק"; "אני אקים ממשלת אחדות, רחבה ככל האפשר"; "הליכוד הוא מפלגה ציונית פרגמאטית. אני לא רוצה להנציח את הסטטוס קוו, אבל גם לא להמשיך בנסיגות המטורפות ללא תמורה". (כאן יש להעיר, שההתנגדות להתנתקות בגלל היותה ללא תמורה אופיינית לשמאל. בימין מתנגדים לגירוש ולחורבן ללא כל קשר לתמורה).

עוד מדווח בן כספית שנתניהו ניסה לגייס לתפקיד של מנהלי קמפיין את טל זילברשטיין ואלדד יניב. השמות האלה מדברים בעד עצמם.

בעיתון "מעריב" מה-.12.12 מצטטת חן קוסט-בר מפי "מקורבי נתניהו" שהוא "התמתן" בתפיסותיו המדיניות, וכן שלדעתו טעותו הפוליטית הכי גדולה הייתה בכך שלא הכניס את פרס לקואליציה שלו בשנת 1996 והקים ממשלת ימין.

בסיכום ניתן לומר שלפחות כלפי חוץ נתניהו שובר חזק שמאלה, וכידוע השמאל הפוליטי בישראל קורא לעצמו "מרכז".

מה כל זה אומר לאנשי המחנה הלאומי שייקראו להצביע בבחירות הקרובות? במבט ראשון האדם מקבל תחושה חריפה של déjà vu, בסרט הזה כבר היינו. אופטימיסטים יטענו שנתניהו חייב לדבר ולהתנהג כך, כדי לזכות בחמשת או ששת הצירים הקובעים את הרוב בין ימין לשמאל, ואת אלה ניתן לקבל רק מן המרכז. עוד יגידו שנוכח הסערה המתרגשת ובאה חייבים להתכופף ולהיות גמישים, שגם אם מתכוונים לומר לאו מוכרחים להתנסח בלשון "הן".

פסימיסטים יענו נגדם שכבר שמענו קוראים "סרק, סרק", והכדורים פגעו ורצחו. מה גם ש"קואליציה רחבה" פירושה קווי יסוד משותפים עם לבני וברק שידרשו לעגן בתוכם את המדינה הפלסטינית. עצם המחויבות של נתניהו לקואליציה רחבה פירושה הצבעה באותו הפתק גם בעבור לבני וברק.

מסקנה: מסוכן להשאיר את הליכוד כמפלגה יחידה בימין או כביכול בימין. אבל, וזו השאלה הגדולה: את מי יש לנו ימינה מן הליכוד? האם את "ישראל ביתנו" של ליברמן המצדד במדינה פלסטינית וגם מבקש לספח אליה חלקים מישראל? האם את "הבית היהודי", הדומה כשתי טיפות מים למפד"ל של אורלב? האם את מפלגת "התקווה", והאם יש לה סיכוי לעבור לבדה את אחוז החסימה?

ש"ס בהנהגת אלי ישי אומנם נוטה עכשיו יותר לימין ונפתחה לציונות, וזו בשורה גדולה, אך היא עדיין  רחוקה מלהיות אלטרנטיבה ימנית מובהקת.

יוצא שכרגע לא קיימת ימינה מן הליכוד מפלגה משמעותית הדוגלת בארץ ישראל נטו, והיתמות הזאת משבשת את כל הספקטרום הפוליטי הישראלי. על כן, דרוש לאסוף ולאחד את הרסיסים השונים המפצלים את הקול הימני לתנועה אחת או לפחות לגוש אחד לצורכי הבחירות. גוש כזה יאסוף הרבה קולות חסרי בית וחסרי כתובת שאלולא כן היו מתבזבזים.

נוכח הסכנות המדיניות שבאופק, זו עלולה להיות בכייה לדורות.