לשמוע את הצו האלוקי

ללכת על פי רבנים, זהו תנאי הכרחי בעבודת ה'.

רעות , ל' בכסלו תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

המעפילים, כך תמיד הבנתי, היו אנשים צדיקים וחדורי מוטיבציה. הם שאפו לתקן את שהעם קלקל, הם היו נחושים לכפר על חטא המרגלים ולרשת את ארץ הקודש, אבל הם מתו בחטאם. נדב ואביהו, ובזה אני כבר בטוחה, היו קדושים. כנראה אפילו קרובים יותר לה' ממשה ואהרון ("בקרובי אקדש") והם הבעירו אש מתוך אהבה והתלהבות עצומות, אבל הם הומתו ביד ה'. החטא, גם של המעפילים וגם של נדב ואביהו, הם עשו מעשה שלא נצטוו בו וחרגו מרצון ה'.
 

אם היהדות אומרת לנו ללכת על פי רבנים, כנראה שזו לא המלצה. כנראה שזה תנאי הכרחי בעבודת ה', ענווה. העיקר הוא לא הרגש, האסטרטגיה או "מי צודק", העיקר, כולנו יודעים, הוא מה ה' שואל מעימנו
היום בחטאינו, ובעזרת ה' שנזכה במהרה לגאולה שלימה, אין לנו משה ואהרון שיאמרו לנו מה נכון. אין לנו גם נביאים, שופטים או סנהדרין שיספרו לנו מה רצון ה'. ובכל זאת, לא אלמן ישראל. חכם עדיף מנביא, וברור שכל מי שרוצה לעשות את מה שה' שואל ממנו, צריך לעשות לו רב ולשמוע לקולו. זוהי הדרך היחידה היום, לשמוע את הצו האלוקי. אפילו אם יאמר לך על ימין שהיא שמאל או על שמאל שהיא ימין, אתה חייב לשמוע בקולו. כי עם כל הכבוד, ויש כבוד לכל לב ורגש ושכל של יהודי, הוא רואה את התמונה הרבה יותר טוב ממך.
 
קמים כל מיני אנשים שבוערת בהם אהבת ארץ ישראל בצורה מעוררת הערצה, וחושבים שבשם זה הם יכולים להילחם בכל העולם. עד כאן הכל בסדר לטעמי. אני לא אנינת טעם, אבל אני מתחילה להרגיש טעם מר בפה כשזה מגיע לרבנים שלנו. הרבנים, לדעת חלקם, צריכים לבדוק למה הנוער לא רץ אחריהם. הנער במרכז, לזקנים ולחכמים אין כל כך מילה. ואם דבריהם מתנגשים עם שאיפת לב הנער, הרבנים יצטרכו להסתכל במראה ולבדוק אולי הם מיושנים מדי. 
 
אם נער הולך ומתפרע בחברון כי כך הרב שלו הורה לו לעשות, לדעתי הוא גיבור. אם נער הולך ומתפרע בחברון כי כך הבטן שלו הורתה לו לעשות ובניגוד לדעת רבו (או שהוא הרב של עצמו), אני אבין אותו ואני אכבד אותו על הכאב הבלתי נשלט שלו ואני אאמין בלב שלם שהוא טועה, כי הוא מתנהג כמו מעפיל וכמו נדב ואביהו. יכול להיות שהוא קדוש, אבל הוא מאוד טועה. כי בשנייה הזאת הוא שוכח שהתורה היא מלמעלה למטה, ולא מלמטה למעלה.
 
אם היהדות אומרת לנו ללכת על פי רבנים, כנראה שזו לא המלצה. כנראה שזה תנאי הכרחי בעבודת ה', ענווה. העיקר הוא לא הרגש, האסטרטגיה או "מי צודק", העיקר, כולנו יודעים, הוא מה ה' שואל מעימנו. ואת התשובה לשאלה הזו אפשר לקבל רק מרבותינו, בחיים הפרטיים (שזה ב"ה די ברור לכולם) ובחיים הכלליים. כל אחד והרב שלו, כמובן, אבל לדבוק בו עד הסוף, וכמובן להמשיך לתת כבוד עצום לרבנים האחרים. אפשר להיות בטוחים שהם לא פועלים ממקום נמוך וקטן שאנחנו יכולים לתפוש שממנו הם פועלים. אנחנו לא פועלים על פי הבטן. זה לא רצון ה'. גם פינחס, עם כל ה"קיצוניות" שבמעשהו, פעל על פי הלכה ששמע ממשה רבנו ולא מהבטן. אז שלא נחשוב שהוא נותן הכשר לקנאות שאין מקורה בתורה. כבוד לתורה וללומדיה, למנהגינו הענווים, הצדיקים, הטהורים והקדושים הוא השלב לפני כל פעולה או אמירה. וכל זלזול ב"רבנים" זוהי אולי עמדה ימנית מאוד, אבל יהודית היא כבר לא.

שנזכה לישועות ונחמות אמן.