הזכות האלמנטארית של מתן שם ליצירה אישית נשללת מאנשי חברון. אכן, לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו. ויחד עם זאת גם כזה שנתנו לו חבריו, ועוד כהנה וכהנה על פי השיר. אבל לבעליו של "בית השלום" קבעה התקשורת את השם, ללא התחשבות ברצונם. וזו החליטה על "בית המריבה". (אגב, בלי לחשוב על נצחונם שהתבטא בהחדרת המונח "שלום" לאנשי חברון הקיצונים...) וכך, לשיטתם, השלום הוא נחלתם שלהם, בדרכם שלהם, ואסור לגורם אחר להשתמש במותג הזה, ללא הסכמה שלהם. במודע הם גם הפכו את הטוב שבשם הבית היהודי בחברון, למשהו רע. ומעתה המונח היפה של שלום בית, ייקרא בפיהם – מריבת בית. עוד מעט יפו תהיה ג'יפה. תל אביב תהפוך לתל הביב.

מעבר לזה הם פתחו נתיב מרתק. אם נניח (רק נניח) שיש פרשן מעצבן בשם דרוקר, זה בהחלט פוליטי- KOOL קורקט להתיחס אליו, בקיצור מה, כ-דרקר (ר' וק' בסגול). מר רפש, הוא שם קליט המבטא גם התיחסות לתכנים אצל מי ששמו מורכב מאותן אותיות. כך גם כל שרץ, יתהדר בכינוי מרץ. ציפי לבני יכולה להיות מעתה ציפי שחורי, אהוד מרח ( ההסברים המוזרים שלו על חוסר הטיפול בברד הטילים מתאימים להגדרה של "מרח". מעבר לתוספת הידועה של- ברח) ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה על כל אחד.

אין ספק שהשם וגם הכינוי הם סוג של מלחמה. כשאהוד מרח קורא לשחורי ציפורה, זה לא מתוך כבוד להוריה שבחרו בשם הזה. וגם לא מתוך כבודה של הציפור הזאת. כך גם השם פלשתין אינו יוצא מתוך הרצון של יוצאי המדבר הסעודי להנציח את אנשי פלשת או להתחבר לשלטון הרומי הכובש. אך בעוד שינוי השם של ארץ ישראל הוא כלי במלחמה לאומית, הכינוי האישי  הוא מאבק פוליטי- תקשורתי. מסתמן בברור שכינוי הוא יתרון בדעת הקהל. וכך, ביבי למול ציפי כובש כותרות. (ויתרון לביבי, אגב, הוא היכולת של

וכל חובב היסטוריה יכול לעקוב בקלות אחרי נתיב השינויים. כשמחבלים- רוצחים, בפועל ובפוטנציה, היו איכשהו ל"פעילי פת"ח", ומשם למילה הניטראלית "אסירים". שם שמפחיד הרבה פחות, כמובן. והופך חיות צמאות לדם לסתם מסכנים

הערבים לבטא את שמו נכון. בעוד ציפי יוצאת אצלם כציבי). ברק כלל אינו בתמונה הזאת. מה גם שהוא מסכים שהוא "לא סחבק". וככזה אינו יכול להופיע כאודי חמודי.

משחק הכינויים הללו, הוא רב כיווני. בימים אלו משחררת ישראל מחבלים, כמתנה לאבו מאזן. וכל חובב היסטוריה יכול לעקוב בקלות אחרי נתיב השינויים. כשמחבלים- רוצחים, בפועל ובפוטנציה, היו איכשהו ל"פעילי פת"ח", ומשם למילה הניטראלית "אסירים". שם שמפחיד הרבה פחות, כמובן. והופך חיות צמאות לדם לסתם מסכנים.

עוד דוגמה בולטת הוא השימוש במילה שטחים. מילה שהגדירה, בזמנו, את הקרקעות המעובדות בקיבוצים. היינו יוצאים אז ל"שטחים". בימינו רצה השמאל הישראלי לעקר את הקשר הרגשי של העם היהודי ליהודה ושומרון, והוא משתמש במונח של "הגדה המערבית" או שטחים, להביע את חוסר הקשר שלו לאדמת אבותיו. זה דומה לקריאת השם "ילד" סתם, ליצור שנולד. או כאילו היינו מכנים מישהו כגוש בשר ועצמות, בהגדרת החומר, ומתעלמים מהשם שנתנו לו הוריו או אפילו הוא עצמו.

ועם כל הזלזול הזה ברצונם של אחרים, יש נקודת אור אחת גדולה. אפילו השמאל הישראלי אינו קורא לחברון בשם שנתנו לה הפולשים הערביים. כך גם בירושלים ובשכם, שהאויבים לא הצליחו לשרש את שמם העברי. וזה בולט במיוחד עקב נסיונם של הערבים לשנות דווקא את שמות שלושת המקומות עליהם אומרים חז"ל שיש שלושה מקומות בארץ ישראל שלא יכולים אומות העולם לאמר גזולים הם בידכם.



ואלו המקומות שנקנו על ידי עם ישראל. חברון בידי אברהם, שכם בידי יעקב, וירושלים בידי דוד. דווקא שם יש ניסיון למחיקת השם העברי.

ביתר המקומות אימצו הערבים את השמות העבריים ושימרו אותם בשיבוש כלשהו. ברעם הפכה לבירעם, גבע לג'בע ומוחמס שומרת על השם מכמש. ביר זית היא באר זית, ביתין נוסדה על בית אל ואת קבר רחל אמנו, עוד לא הפכו לקברה של ...הגר. גם נסיון הרומאים לחרוש את ירושלים ולהקים במקומה את איליה קפיטולינה, נמוג די מהר.

המקומות בארץ ישראל נקראים בשמות אשר קראו להם אבות האדמה הזאת. בני ישראל. אפילו בירת ירדן נושאת שם תנ"כי. כך גם בהרי הלבנון, בסוריה ובכל המרחב שבין הפרת (שם תנ"כי) ונהר מצרים.



וזאת עדות בהירה לזהותם של בעלי הבית בארץ זו.