"כן, הקמנו שני בתי כנסת בעיירתנו", דיווח היהודי לבנו שעבר להתגורר באמריקה של אותם ימים. לשאלת הבן, לשם מה אתם זקוקים בעיירה של כמה עשרות יהודים לשני בתי כנסת, השיב האב את תשובת היהודי לדורות: "בית כנסת אחד שבו אני אתפלל ובית כנסת שני שאני בחיים לא אכנס לתוכו"...



אם חושב מישהו שמשהו השתנה במחננו מאז, הוא טועה לגמרי. די להביט בהכנות האחרונות להגשת רשימות המועמדים לכנסת. בכפרנו הקטן, הציבור הדתי, שרוב רובו ימני ולאומי, ה"אמבה" היא ה"חיה" החביבה על הפוליטיקאים

אם חושב מישהו שמשהו השתנה במחננו מאז, הוא טועה לגמרי. די להביט בהכנות האחרונות להגשת רשימות המועמדים לכנסת. בכפרנו הקטן, הציבור הדתי, שרוב רובו ימני ולאומי, ה"אמבה" היא ה"חיה" החביבה על הפוליטיקאים. כמו אמבה מתפצלים הדתיים והלאומיים עוד ועוד, מאבדים רבבות קולות בקלפי ובסופו של דבר מפקידים את גורלם בידי מחליטנים שאינם מייצגים אותם כראוי.

יום אחר יום אנו מתוודעים למפלגות דתיות וימניות חדשות הצצות כפטריות לאחר הגשם. מתאחדים, מתפרדים, מתפצלים וחוזר חלילה. ופחי האשפה של קולותינו היקרים והאבודים ממתינים כבר בצד, בחיוך.

מוכרים לנו פרצופים ישנים עם "כוכבים" חדשים, ידוענים עם עלומי שם, נציגי צעירים עם מבוגרים, רבנים, פרופסורים וכל הבא ליד. מה המטרה?! לא ברורה, נכון לעכשיו. חינוך? ארץ ישראל? עולם התורה? קצבאות ילדים?, אולי כולם ביחד... אל דאגה, עד הבחירות כבר נגבש משהו.



המפלגות החילוניות כבר סגורות. הרשימות מוכנות, המצע על השולחן, והכוח בסקרים הולך ועולה. ואנחנו כולנו מדדים מאחור בהמתנה לאסוף את הפרורים שהגדולים אולי יואילו בטובם לתת לנו, ואז עוד נציג זאת כ"הישגים יוצאים מן הכלל".

נכון שרק אנחנו יודעים את מקור המילה "מפלגה", מן ההתפלגות ההיא בראשית בריאתו של העולם. אך מדוע צריכים אנו להיות ממשיכי דרכם של המתפלגים ההם? מתי כבר נתחיל להוביל מהלכים? מתי כבר נקבע עמדות, ולא נאכל מקערותיהם של האחרים?

כבר החלו להגיש את הרשימות, ורק הדתיים והימניים יגיעו חסרי נשימה בדקה התשעים. עד אז איש איננו יודע איך ייראו פניה של ש"ס, "יהדות התורה", "הבית היהודי", "ארץ ישראל שלנו", "מולדת", "התקווה", "תקומה", ואולי גם הליכוד של פייגלין?! וסביר להניח שיש עוד כמה שבדרך, והסליחה עימם. 



שלוש וחצי שנים עברו מאז אותה עקירה אומללה מיישובי חבל קטיף בה פונו בכוח תושבי היישובים, נהרסו בתיהם עד יסוד והם פוזרו לכל עבר. היום מתברר כי הסיבה הייתה אחת ויחידה, התפוררות המחנה הדתי

סליחה אולי תסבירו לנו מה ההבדל בין כל מפלגה דתית עם אוריינטציה ימנית האחת לשנייה? אלא שמתברר שמזמן לא ההשקפות הפוליטיות מבדילות בין מפלגה למפלגה, אלא המחלוקות הפנימיות של האנשים. אנחנו קרועים ושסועים מבפנים ואחרי זה מתפלאים שהישגינו הדתיים במדינה בנסיגה עצומה, שבתי המשפט עושים בנו כרצונם, שהשלטון (ולא משנה אם הוא ממפלגת מרכז-ימין או מרכז-שמאל) חובטים בהתיישבות היהודית, ובסופו של דבר גם כשקמה ממשלת קואליציה שבסיסה הוא הימין עם הסיעה הדתית התורנית, בסופו של דבר אין שם הישגים דתיים אמיתיים, אלא הישגים סקטוריאליים טהורים.

אין צורך להכביר במילים, מצבנו היום לא קל: עתיד ההתיישבות היהודית לוט בערפל. עתידה של המדינה כמדינה שצביונה יהודי נסוג. בקדנציה הקרובה ייפלו קרוב לוודאי החלטות הגורליות לכל אחד מאיתנו. ואיפה יהיו קולותינו? בכל המפלגות הרבות שלא עברו את אחוז החסימה, והשליכו לפח רבבות על גבי רבבות של קולות.

בסופו של דבר מטרת מרבית המפלגות הדתיות והימניות משותפת לכל דבר ועניין, ואם רק נבחן את הדברים לעומקם נגלה שיש לנו הרבה מן המשותף. האם כאשר אנו עוברים בתחנה המרכזית ושומעים יהודי מכריז "מנחה, מנחה", אנו מתחילים לברר מאיזו מפלגה כל אחד? בכוח גדול, מלוכד, אנו יכולים לדאוג לכל: גם לארץ ישראל, גם לחינוך, גם לקצבאות הילדים, גם לפיתוחן של ישיבות מכל הזרמים, ולעוד הרבה דברים אחרים.

שלוש וחצי שנים עברו מאז אותה עקירה אומללה מיישובי חבל קטיף בה פונו בכוח תושבי היישובים, נהרסו בתיהם עד יסוד והם פוזרו לכל עבר. היום מתברר כי הסיבה הייתה אחת ויחידה, התפוררות המחנה הדתי. החל מנציגיו בכנסת וכלה במנהיגיו בשטח. אין ולא צל צילו של ספק כי כוח אלקטוראלי גדול היה יכול למנוע או  לצמצם משמעותית את הנזק שנעשה. הפירוד, הפילוג וחוסר ההבנה ששרתה בין מקבלי ההחלטות שיחקה לידי השלטון שניצל בגסות את המצב בחקיקת חוקי בזק שלא הותירו מקום או זמן להתנגדות כלשהי.



כמה סטירות לחי נצטרך לספוג כדי שיעירו אותנו מתרדמתנו?! האם נוכל לבוא בטענות למישהו מלבד לעצמנו? בל נשכח שסיסמת "כוחנו באחדותנו" טובה היום יותר מאי פעם בעבר. הכתובת על הקיר

ואם לא די בסיפור העצוב הזה, נוכל ללמוד על כוח האחדות מהבחירות האחרונות בעיריית ירושלים. האם במידה שהיה המחנה החרדי בעיר מאוחד, הייתה ירושלים היום בידיים חילוניות? ספק גדול. קרוב לוודאי שלא.

כוח אלקטוראלי גדול הוא הערובה לשמירה על הערכים. אם ימשך המצב הנוכחי, בו קמות מפלגות דתיות חדשות בהפרשים של שבוע בממוצע, המצב רק יורע עוד יותר.

ההתפלגויות מבריחות מצביעים דתיים למפלגות לא דתיות. המצביעים שיישארו נאמנים לדרך יבזבזו את קולם לשווא, כאשר סיכויים של כל אותן מפלגות קטנות ולעת מצוא לעבור את אחוז החסימה הגבוה קטן. רבבות הקולות האבודים יפרנסו אחר כבוד את "קדימה" ו"העבודה", ויחזקו את כוחן. ההמשך ידוע.



כמה סטירות לחי נצטרך לספוג כדי שיעירו אותנו מתרדמתנו?! האם נוכל לבוא בטענות למישהו מלבד לעצמנו? בל נשכח שסיסמת "כוחנו באחדותנו" טובה היום יותר מאי פעם בעבר. הכתובת על הקיר.

יש לנו עוד ימים בודדים לתיקון המצב. תנו לשפיות לדבר. אל נתפתה לאווילות. אל נלמד בדרך הקשה כאשר כבר אין דרך חזרה.