חייבים מנהיגות עם חזון

אם אין מנהיגות עם חזון, אין שום אפשרות לנצח.

משה פייגלין , ח' בטבת תשס"ט

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90

צפריר רונן ז"ל היה שייך לזן ציונות שהולך ונעלם, איש ארץ ישראל אמיתי. הציונות הזו שהייתה מין תחנת כוח גרעינית שהזרימה אנרגיות אדירות בעורקיה המסוידים של אומה מפוררת ובזכותה קמה מדינת ישראל, הציונות הזו נראית היום כמו תחנת הכוח בצ'רנוביל פחות או יותר... לא ברור לי על איזה דלק הוסיף האיש הנפלא הזה, צפריר, לעבוד כשברשת כבר לא זורם הכח מהתחנה. כנראה שלאנשים מעולים שבמעולים, אנשים עם פחות חיכוך פנימי בכל מיני
בשביל לנצח צריך להאמין בצדקתך. בכדי להאמין בצדקתך צריך להאמין שעזה שייכת לנו. כי אם עזה לא שלנו, וחברון ושכם לא שלנו אז וודאי שגם תל-אביב ורעננה לא שלנו
אינטרסים אישיים ומוגבלויות אנושיות מוכרות, לאנשים עם יושרה כשל צפריר,  הדחיפה ההיסטורית שקיבלו מן התקופה בה הפיקה תחנת הכוח הציונית אנרגיות אדירות מספיקה כדי להניעם בטווחי זמן ארוכים יותר.

אבל צפריר הוא היוצא מן הכלל. האנרגיה הציונית כבר לא קיימת. היא לא נותנת יותר צידוק לקיומנו כאן ואנחנו נמצאים בשלב בו אנו אוכלים את הקרן שהורישו לנו המייסדים כדי לקנות עוד יום של שקט. התבוסה במלחמת עזה היא תבוסה אינהרנטית. היא מובנית בתוך התהליך. לא ניתן שלא להפסיד במלחמה הזו, כי בשביל לנצח צריך להאמין בצדקתך. כדי להאמין בצדקתך, צריך להאמין שעזה שייכת לנו. כי אם עזה לא שלנו, וחברון ושכם לא שלנו, אז ודאי שגם תל-אביב ורעננה לא שלנו. כלומר כדי לנצח בעזה צריך להילחם על מנת לחזור לשם ולבנות מחדש את גוש קטיף. אבל אנחנו לא מאמינים שעזה היא שלנו, ובעצם אנחנו לא מאמינים שארץ ישראל היא שלנו. נו, ראיתם פעם מישהו שלא מאמין בזכותו על הדבר עליו הוא נלחם שגם מנצח במלחמה עליו?

עד לתבוסה עוד תהיינה עליות וירידות. תוצאת הבחירות (אם בכלל תהיינה) תיקבע ככול הנראה על פי נקודת השפל או הגאות עימה תגיע המערכה הזו אל מועד הבחירות. הציבור מתלכד בשעת חירום סביב הנהגתו. הצלחה מינימלית לקראת הבחירות וציפי ליבני היא ראש הממשלה הבאה. זה בכלל לא משנה שהאחראי הגדול ביותר לירי מעזה, הוא שמעון פרס. זה בכלל לא משנה שהאיש הזה חתום יותר מכל אדם אחר על התהליך שהוציא אותנו מעזה ואפשר את כל ההתדרדרות הזו. מה שמשנה כרגע עבור הציבור הוא שהאיש הזה הוא נשיא המדינה ובתור שכזה הוא מסביר השבוע לילדי באר שבע כי "אל להם לפחד מן הקטיושות" – שהוא עצמו הביא עליהם... איש גם לא זכר שאהוד ברק הוא שהוציא את צה"ל מלבנון, ולכן הוא האחראי הראשי למה שהתרחש שם לפני שנתיים. מה
"תגיד לי מה עושים כדי לעצור את זה" – שאלה אותי תושבת מבוהלת שפגשתי לפני למעלה משנה, בבניין העירייה של אשקלון לאחר פגיעת טיל בקניון העירוני. "קודם כל תחליפו את שמות הרחובות" – עניתי
שחשוב הוא שכרגע זהו שר הביטחון והאזרחים זקוקים לו בתור שכזה.

"תגיד לי מה עושים כדי לעצור את זה", שאלה אותי תושבת מבוהלת שפגשתי לפני למעלה משנה בבניין העירייה של אשקלון, לאחר פגיעת טיל בקניון העירוני. "קודם כל תחליפו את שמות הרחובות", עניתי. "מה זאת אומרת?", שאלה האישה בתמיהה. "חצי מהרחובות, הגנים והכיכרות שחלפתי על פניהם בדרך הנה קרויים על שם האיש האחראי למציאות הזו", עניתי לה. "איך את מצפה לפתור בעיה כשאת ממשיכה להעריץ ולקדש את מי שהביא אותה עלייך?".

זה לא עניין של נקמנות אישית, זו שאלת היכולת של ישראל להשתחרר מן התודעה ועקרונות הכזב שכפתה עליה מנהיגות דור הבנים של הציונות. למנהיגות הזו כבר אין מאין לשאוב את הצידוק, גם אין לה את היכולת של צפריר ז"ל להמשיך ולהתקדם בזכות כוחות העבר. נותר שם רק חיפוש אחר עוד יום של שקט.

"באין חזון יפרע עם", אומר הנביא. בלי מנהיגות עם חזון, אין שום אפשרות לנצח.