מאז תחילת הסכסוך הישראלי - ערבי שימש העם הפלשתינאי פיון בידי כוחות אזוריים חזקים ממנו. במידה רבה, הלאומיות הפלשתינאית הינה תולדה של יחסי כוחות אלה. פלישת צבאות ערב לישראל ב1948 באה לסייע ל"אחיהם" בפלשתין, אך בפועל אין ספק שכוונת המדינות הערביות הייתה לנגוס בשטחי ישראל לטובתם, תחת הקמת מדינה עצמאית בשטחי יהודה ושומרון שכבשה. ממלכת ירדן סיפחה שטחים אלה. 

גורלה של רצועת עזה לא היה שונה והיא נותרה תחת שלטון מצרי עד מלחמת ששת הימים. הפליטים הפלשתינאים שבה שימשו מאגר אנושי בידי המצרים להקמת יחידות הפדאיון שזרעו טרור בישראל באותם שנים. גורלם של הפלשתינאים בשאר מדינות ערב לא שפר עליהם גם כן. בלבנון, וסוריה קיימים עד עצם היום הזה, כבר יותר מ-60 שנה, מחנות פליטים שבהם הם חיים ללא אזרחות

מתחת לפני השטח ברצועת עזה, מתחת לעשן, רוחשים וגועשים אינטרסים שונים, וכרגיל הפלשתינאים משלמים את המחיר. איראן מחמשת ומאמנת את החמאס כדי להכות בישראל

וללא כבוד. 



מתחת לפני השטח ברצועת עזה, מתחת לעשן, רוחשים וגועשים אינטרסים שונים, וכרגיל הפלשתינאים משלמים את המחיר. איראן מחמשת ומאמנת את החמאס כדי להכות בישראל.  כבר נאמר על איראן שהיא מוכנה להילחם עד הפלשתינאי האחרון. סוריה מארחת את מפקדות חמאס לאותה מטרה בדיוק, ומשם, באווירה הרגועה של דמשק, קל להחליט להתגרות באחד הצבאות החזקים בעולם.

הסירוב המצרי להתיר למטוסים מקטאר שנשאו ציוד הומניטארי לנחות באל-עריש מעיד על יחסם אל "אחיהם" הפלשתינאים. רצונם בשימורה של עזה ככלי לניגוח ישראל לא השתנה. רצונם ל"סייע" ל"אחיהם" בעזה בא לידי ביטוי בגינויים ופעילות דיפלומטית אנטי ישראלית, זאת במקום לסייע לפלשתינאים באספקת ציוד הומניטארי: חשמל ומים. שלא לדבר על קליטת יושבי מחנות הפליטים בעזה ושיקומם בחצי האי סיני שנותר ריק בשיממונו.   

מדיניות ישראל כלפי עזה צריכה לקחת גורמים אלה בחשבון ולשאוף לנטרל את הסבך העזתי.  החיבור השלטוני שהיה קיים בין עזה ורמאללה כבר אינו קיים. גם כשהיה קיים, חיבור זה לא היה בר קיימא ובוודאי שלא הועיל לישראל. יתרה מכך, תחת מטריית שלטון הפתח בעזה נורו אינספור רקטות לכיוון ישראל, ללא יכולת ישראלית לפעול בצורה נחרצת. 

לכן החלפת שלטון החמאס בעזה אינו צריך להיכלל במטרות מלחמת עזה. ההיבט המוסרי של צעד כזה, של כיבוש עזה בידי חיילינו כדי למסרה לפת"ח, הינו מצמרר. זאת מלבד הבאת המצב לקדמותו של ירי רקטות לעבר ישראל ללא אחריות מדינתית שיש לחמאס היום בעזה.





ההיבט המוסרי של צעד כזה, של כיבוש עזה בידי חיילינו כדי למסרה לפת"ח, הינו מצמרר

פתרון ארוך טווח יותר בעזה טמון בפירוק מחנות הפליטים שבה ושיקומם. שיקום כזה ודאי שאינו בר קיימא בעזה ויהיה חייב להתבסס על העיקרון שלא ישראל אחראית לכך. האחריות על פליטי עזה צריכה ליפול על כתפי המצרים שלהם מרחבי סיני לשקמם. על ישראל לפעול בנחישות כלפי מצרים כדי שזו תתחיל לקחת אחריות חלקית על הנעשה רצועת עזה.

לסיכום, מדיניות ישראל כלפי רצועת עזה צריכה להתבסס על העקרונות הבאים:

  • המשך ניתוק בין עזה לרמאללה – שהיה מלכתחילה קשר בעיית לישראל ולא בר קיימא.

  • שמירת שלטון החמאס בעזה תוך החלשתו דבר שימלא את המטרות הבאות:



    -- שמירת מאזן האימה בין פת"ח לחמאס ביהודה ושומרון דבר שגורם שם לרגיעה יחסית.



    -- שמירת האחריות המדינתית שיש לחמאס על הנעשה בעזה.

  • יצירת זיקה מתמשכת בין עזה למצרים, דבר שייתן פיתרון בר קיימא לבעיית הפליטים ברצועת עזה.

חמש עשרה השנים האחרונות, של ניסיון לשלטון עצמי פלשתינאי, הוכיחו שבתנועה הלאומית הפלשתינאית קיים יסוד שגורם לחוסר יציבות. הנהגתו הוכיחה פעם אחר פעם שחוסר הפרגמאטיות שלו גורר את עמו לאסון אחר אסון. אי רצונם לחיות בשלום לצד ישראל, יחד עם היותם כלי בידי הכוחות השונים באזור, מטילים עליו צל כבד.