מה שממוקד לא מסכל ומה שמסכל לא ממוקד

העם הפלשתיני הכריז עלינו מלחמה, ואנחנו צריכים להשיב מלחמה. לא מבצע, ולא מתגלגל, ולא עצימות נמוכה, ולא הסלמה מבוקרת, ולא הריסת תשתיות הטרור, ולא סיכול ממוקד. מספיק להמציא כינויים עמומים. זו מלחמה. יש משמעות למילים. זו מלחמה. ולא מלחמה בטרור, ולא מלחמה בקיצוניים, ואפילו לא מלחמה נגד הרשות הפלשתינית. גם אלה צורות של התחמקות מהמציאות. זו מלחמה בין שני עמים. מי האוייב? העם הפלשתיני. למה? תשאלו אותו, הוא התחיל.

אורח באתר , י"א בתמוז תשס"ב

העם הפלשתיני הכריז עלינו מלחמה, ואנחנו צריכים להשיב מלחמה. לא מבצע, ולא מתגלגל, ולא עצימות נמוכה, ולא הסלמה מבוקרת, ולא הריסת תשתיות הטרור, ולא סיכול ממוקד. מספיק להמציא כינויים עמומים. זו מלחמה. יש משמעות למילים. זו מלחמה. ולא מלחמה בטרור, ולא מלחמה בקיצוניים, ואפילו לא מלחמה נגד הרשות הפלשתינית. גם אלה צורות של התחמקות מהמציאות. זו מלחמה בין שני עמים. מי האוייב? העם הפלשתיני. למה? תשאלו אותו, הוא התחיל.

אני לא יודע למה כל כך קשה לנו להגדיר את המציאות במילים הפשוטות שהשפה העמידה לרשותנו. למה צריך להמציא כל שבועיים שם חדש למלחמה הזאת , ורק לא לקרוא לה בשמה. מה כל כך מזעזע בהבנה שהעם הפלשתיני כולו הוא האוייב. כל מלחמה היא בין שני עמים, ובכל מלחמה העם שפתח במלחמה, כולו, הוא האוייב. הכרזת מלחמה איננה פשע מלחמה. בוודאי לא השבת מלחמה. ולא שימוש במילה "מלחמה", ולא הגדרה ברורה של האוייב. להיפך. מוסר המלחמה (ויש דבר כזה) מבוסס על ההנחה שיש מלחמות בעולם, ומלחמה איננה מצב רגיל, ובמלחמות בדרך כלל האוייב הוא עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו.

ומוסר המלחמה יודע שאי אפשר שלא לפגוע באזרחי האוייב. הוא לא מגנה את חיל האוויר הבריטי שהפציץ והרס לחלוטין את דרזדן הגרמנית, ואת מטוסי ארה"ב שהרסו את ערי פולין והחריבו את מחצית בודפשט, מקומות שתושביהם האומללים מעולם לא עשו רעה לאמריקה, אבל צריך היה להרוס אותם כדי לנצח במלחמה נגד הרשע. מוסר המלחמה לא קורא להעמיד לדין את רוסיה שמפציצה והורסת עיירות ושכונות בצ'צ'ניה. הוא לא מוקיע את כוחות השלום של האו"ם על הרג של מאות אזרחים באנגולה, ולא את כוח נאט"ו שהפציץ את בלגרד של מילושביץ, עיר מיליון אזרחים, זקנים ותינוקות נשים וילדים. מוסר המלחמה מקבל כנכון עקרונית, ולא רק פוליטית, את מה שעשתה אמריקה באפגניסטן, כולל הפצצות מסיביות של יישובים מאוכלסים, כולל יצירת תנועת פליטים של מאות אלפי בני אדם שנמלטו מאימת המלחמה, ולאלפים מהם לא נשאר בית לשוב אליו.

ובמלחמה שלנו זה נכון שבעתיים, כי חיילי האוייב מסתתרים בתוך האוכלוסיה ורק בגלל תמיכתה הם יכולים להלחם. מאחורי כל מחבל עומדים עשרות אנשים ונשים, שבלעדיהם הוא לא היה יכול לחבל. משתתפים בלחימה המסיתים במסגדים, כותבי תוכניות הלימודים הרצחניות, נותני המחסה, מספקי הרכב, וכל מעניקי הכבוד והתמיכה המורלית. כולם לוחמי האוייב וכולם דמם בראשם. עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש. אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים.

השבוע יש חגיגות אבל וכבוד בשני בתים של שני רוצחים נתעבים. אני מניח שפתחו שם סוכות אבלים, וכל נכבדי העיר באים לתת כבוד לאימא ולאבא שגידלו את השטן. את שני הבתים האלה צריך להפציץ מן האוויר, על מנת להרוס ועל מנת להרוג. וצריך להודיע שכך נעשה מכאן ואילך לכל בית של כל שאהיד. אין דבר צודק מזה, וכנראה שאין גם דבר יעיל מזה. כל מתאבד צריך לדעת שהוא לוקח איתו גם את ההורים שלו ואת הבית שלו וחלק מהשכנים. כל אום-ג'יהאד גיבורה ששולחת את הבן שלה לגיהינום צריכה לדעת שהיא הולכת איתו. יחד עם הבית וכל אשר בו.

הסיכול לא יכול להיות ממוקד. ככה זה במלחמות. מה שממוקד לא מסכל ומה שמסכל לא ממוקד. לא אנחנו פתחנו במלחמה הניבזית הזאת ולא אנחנו יכולים לסיים אותה. המפתחות להפסקת אש בידיים של בני העם הפלשתיני. אנחנו יכולים רק לחרוך להם את האצבעות עד שירצו להשתמש בהם.

================================

אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".