הקְבלה מעניינת ביותר, יש בפתיחת שני החומשים "בראשית" ו"שמות":





חוה נמשכה אחר פיתוי הנחש, והביאה מאֵרה לכל הדורות; ואילו יוכבד לא נכנעה לגזירת פרעה (שהוא דוגמת הנחש!

בשניהם, בולט ביותר מקומה של אשה: חוה - ב"בראשית", ויוכבד - ב"שמות". מה שעשו שתיהן, הכריע את כל תולדות העולם משם ואילך: חוה נמשכה אחר פיתוי הנחש, והביאה מאֵרה לכל הדורות; ואילו יוכבד לא נכנעה לגזירת פרעה (שהוא דוגמת הנחש! - רבנו בחיי לשמות ז, י) ובכך הביאה ברכה לעולם עד סוף הדורות. מה שלא עלה יפה ב"בראשית", משום שבני חוה מאסו בדבר-ה' – מצליח ב"שמות": בנהּ של יוכבד מנהיג את ישראל לקבל תורה, ולהיות עם-ה'.



ב"בראשית" נברא גופו הגשמי של העולם, וב"שמות" נרקמת הנשמה שנזרקה בו בהר סיני: עם ישראל! עַין בוחנת תגלה, שלקראת "שִׁדרוג" רוחני זה של הבריאה, עובר גם גופהּ הגשמי "שיפוץ יסודי" ומתחוללת מעין בריאה מחודשת: בעשרת המכות ה' שינה את טִבעם של המים (מכת דם), האדמה, הצומח, בעלי החיים, האור והחושך, עד לַשיא של מכת הבכורות בה זִעזעה יד-ה' את האדם, נזר הבריאה. עשרת המכות - אומר ה"שפת אמת" - מקבילות לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם; לאחריהן, נעשה העולם בָּשל לקבלת עשרת הדִּברות!



והקבלה נוספת: בִּפתיחת שני החומשים יש חלק מכריע למידת הדין. לכל אורך מעשה בראשית מופיע שֵׁם "אלקים" ("בראשית ברא אלקים את..."), ובפתיחת "שמות" שולטת מידת הדין הקשה בעם ישראל המִּתהווה, באמצעות שיעבוד מצרים. מתאים מאוד, אפוא, שבפתח בריאתו של עולם חדש - תתייצב אשה. בכל בריאה חדשה, חייבת להימצא מידת הדין. "דין" פירושו גבולות; מסגרת. השפע האלקי האינסופי, חייב להיות מוגבל ולקבל צורה גשמית - וזה תפקידה של מידת הדין. המרחבים באחו הם ירוקים ומקסימים - אך כדי לנהל חיים תקינים חייב האדם 4 קירות. ה"נקבה" בכל מערכת, דואגת לתחם את השפע "הזכרי" הגולמי, ולְתעֵל אותו לפסים מעשיים.

דוגמה? - התלמידים שהם ה"נקבה", ה"מקבל", במערכת החינוך, ידאגו שהמורָה (ה"זכר") לא 'תפציץ' אותם בַּידע הרב שרכשה בַּמכללה: הם יפריעו בשיעור... כעת יבין ה"זכר" (המורָה) שיש גבול לקליטת ה"נקבה" (התלמיד), ושעליו להגביל את השפע שהוא מעביר ל"נקבה" ("הרבה למדתי מרבותי... ומתלמידי יותר מכולן"! - תענית ז.).



לפחות 5 נקודות שוות יש בין שתי הנשים, חוה ויוכבד:

א. יוכבד היתה בת 130 כשילדה את משה (רש"י לשמות ב, א), וגם חוה ילדה את שֵׁת בגיל 130 (ברא' ה, ג).



ב.
לשתיהן, היה זה הבן השלישי. רבותינו אומרים, שה"שלישי לַבטן הוא משובח" (שבת יא. רש"י ד"ה "עיגלא תילתא". בִּדקו אצלכם בבית...).



ג.
שתיהן ילדו בן זה לאחר שבעליהן פרשו מהן, וחזרו! (האין זה מזכיר את הבית השלישי, בו ישוב הדוד לרעייתו?). אדה"ר פרש מֵחוה בעקבות החטא (עירו' יח:), ועמרם פרש מיוכבד עקב גזרת פרעה להמית את הבנים, ושב אליה כשהיתה בת ק"ל.



ד.
כמה מעניין: גם עמרם וגם אדה"ר, שָׁבו להוליד בעקבות "מוסר" שקיבלו מ...נשים: אדה"ר – בעקבות דבריו לעָדָה וצִלָּה נשות לֶמך, לשוב וללדת (למרות גזרת המבול המרחפת על העולם) ולעשות את המוטל עליהן כנשים; "אמרו לו: 'קשוט עצמך תחילה! והלא פרשתָּ מאשתך זה ק"ל שנה משנִּקנסה מיתה על-ידך'. מיד: "וַיֵּדַע אדם עוד את אשתו... ותקרא את שמו שֵׁת" (ברא' ד, כה, ורש"י).

וכן אמרו על עמרם, שדווקא מִרים בתו הקטנה החזירתו ליוכבד באומרה ש"גזירתו" [- פרישתו] קשה משל פרעה, שבכך הוא גוזר שלא תיוולדנה גם בנות (סוטה יב.).



ה.
הן על משה והן על שֵׁת נאמר, שהיו "בדמות דיוקנו של אדה"ר" (זהר א, כח.; ב, קיא:). דהיינו: בשניהם היה פוטנציאל לגאול את העולם. שניהם פתחו תקווה חדשה לעולם: שֵׁת בא לעולם לאחר שהֶבל נהרג וקַין גורש מלפני ה', והיה הבן המעולה שממנו הושתת - נוסד - העולם המתפתח (י' הדורות שמאדה"ר ועד נֹח, הם מבני שׁת - דהי"א א, א). וכן במשה: הוא שהוציא את ישראל ממצרים, נתן להם תורה המקיימת את העולם, ובזה נוסד עַם שחידש את הקשר שבין ה' לעולמו, לאחר שבני חוה מרדו בו למעלה מאלפיים שנה.



את ההשוואה המקראית-פרשנית הזו, חותמים יפה דברים שבנסתר:



האר"י הקדוש כותב, ש"יוכבד היתה גלגול חוה"! (ספר הליקוטים, פר' שמות ב, ב). ורבנו בחיי כותב בפירושו לתורה (לברא' ד, כה) שמשה הוא גלגולו של שֵׁת!



*



אם רוצים להפיק לקח מכל הנ"ל, לִנשות דורנו הרוצות מאוד להשפיע על עיצובו של העולם ועל גאולתו - לא נותר אלא לבדוק: מה היה בעוכריה של חוה שדִּרדר את העולם לחטא ולמוות, ומה היה ביוכבד שבזכותו בנתה משפחה לתפארת (משה, אהרן ומרים!), וגם קריירה לאומית מכובדת של "ותחייןָ את הילדים"? כיצד אירע, שהראשון שהעז להמרות את פי פרעה האיום - היתה אשה: "ולא עשו כאשר דִּבר אליהן מלך מצרים" (שמות א, יז). מה היה ביוכבד, שלא היה לחוה?





המיילדות לא נכנעו לַנחש הפרעוני שאף הוא "תְּבען לדבר עבירה" (סוטה יא:) ובזכות יראה זו, יצא מיוכבד בן שהנהיג את התקווה החדשה לעולם

– עונה התורה: "וַתִּירֶאן המְילדֹת את האלקים, ולא עשו כאשר..." (שמות א, יז) - יראת-שמים. יראת-שמים פירושה: גבול! לחוה היו מחשבות רוחניות נפלאות, להיות "כאלקים יֹדעי טוב ורע" (ברא' ג, ה) – אבל היא לא ידעה שהגבול הוא דבר-ה'. לכן נפלה ברשת הנחש, שהחדיר בה טומאה המחלחלת בכל צאצאיה עד עולם. ואילו המיילדות לא נכנעו לַנחש הפרעוני שאף הוא "תְּבען לדבר עבירה" (סוטה יא:) ובזכות יראה זו, יצא מיוכבד בן שהנהיג את התקווה החדשה לעולם: עם ישראל (שמו"ר א, טז).



נמצא אפוא: מה שיצר את שתי המהפכניות לוחמות-החרות – היתה היראה...! אם תפחד מאלקים - לא תפחד מבשר-ודם. אגב: התורה מעידה על אדם נוסף שהיה ירא-אלקים: יוסף. "את האלקים אני ירא" (ברא' מב, יח), נמצא ראוי להיכתב בתורה. והנה גם יוסף וגם יוכבד, התחנכו על ברכי יעקב 17 שנה! ליוסף עמדה מידה זו כנגד אשת פוטיפר (שנראתה לו אז "דמות דיוקנו של אביו" - סוטה לו:), וליוכבד - כנגד פרעה.



*

תכל'ס: איך כל זה מתבטא בחַייך, אֵם ורעיה יקרה, החשה בימים טרופים אלה שאי אפשר להמשיך כרגיל? אַת, הרואה כיצד אנשי הצפון מארחים כיום את הדרומיים, שאירחו אותם לפני כִשנתיים... החשה שיש קשר בין גלות האנשים מביתם, לַגלות שנכפתה על אחינו גיבורי גוש קטיף.



– ובכן, מלבד יראת-ה', קיימים 2 פרטים נוספים בביאוגרפיה של יוכבד:



א) ש"נולדה בין החומות", כשירדו ישראל מצרימה (ב"ב קכ.).

מובן שאם הדבר אירע במקרה, לא היה עניין לספר זאת. יש כאן סמליות: כדי להיות אִמו של הגואל; כדי להיות הראשונה ש'תשבור' את עריצותו של פרעה – אסור לך "להיוולד" בתוך חומות מצרים. ההתחדשות, שהיא כה אופיינית לטבע האשה - צריכה להיות משוחררת מהסֶּגר המצרי. אם היתה יוכבד "רואה עולם"  כשטבעת-החנק המצרית סביבה - היא לא היתה מסוגלת לשאוף לדרור! לא היתה מסוגלת ללדת את הילד שיעמוד בעוז מול פרעה.



ב)
יוכבד היא משבט לוי שלא השתתף בשיעבוד!

כדי לחשוב מחשבות של חרות בעבודת ה' – אַל נא תלכי יום-יום לקושש קש לתבן. מישהו צריך לעשות זאת? - השאירי זאת לגבר. זה תפקידו. התירי לכוח הנשי-אלקי שלך, להתבטא. הגבר רואה את המצב הקשה, עושה הערכות וחישובים 'גבריים' - ומחליט "לפרוש מאשתו". ורק אַת, המסוגלת בִּפזיזות נשית לקנות תמונה חדשה חרף ה"מינוס" הנורא בבנק – רק אַת יכולה לשאוף דווקא כעת ל"ילד" חדש; להתחלה חדשה, למרות פרעה וקלגסיו. הנקודה העיקרית שהטרידה את פרעה היתה "פֶּן יִרבה" עם ישראל, בעוד השיעבוד היה עניין שולי; לעייף אותם, כדי שלא ירצו להִתרבות. הגברים הותשו בחומר ובלבנים, בליקוט קש - ולכן הִתקשו להבין שהמזימה

בנפשה של יוכבד, התחברו אפוא משהו חֵרותי מוּלד עם החינוך של ישראל-סבא ליראת-ה', מבלי שאֵלֶּה דוכאו בעבודת הפרך אשר בשדה

המרכזית היא פגיעה בַּקשר שבין האיש והאשה; במחלקת היולדות. יוכבד, שנולדה מחוץ לאזיקי מצרים, ובמהלך חייה גם לא הניחה ל"שיעבוד" לעייף את נפשה – התעלתה להבין את האמת.



הֵבנת יפה, שאין מניעה לעשות מחוץ לבית; כשם שיוכבד פיתחה את פרוייקט היולדות הארצי שלה. אך אם הנך חשה שהעבודה מעיקה על המחשבות הרוחניות שלך – השתדלי לעזוב אותה בהקדם. בעלך, אינו יכול להרשות לעצמו 'לוקסוס' כזה - אך אַת כן! כי יש לך יעוד אחֵר, ובו אין מי שיחליף אותך.



בנפשה של יוכבד, התחברו אפוא משהו חֵרותי מוּלד עם החינוך של ישראל-סבא ליראת-ה', מבלי שאֵלֶּה דוכאו בעבודת הפרך אשר בשדה. יציאתו של גואל האומה, מגופהּ של אשה בעלת נפש רוממה שכזו - היתה רק שאלה של זמן.