ללכת עד הסוף

הגיעה העת לטיפול שורש כדי להבריא את העם הנהדר שלנו

אבי רט , כ"ד בטבת תשס"ט

אבי רט
אבי רט
צילום: ללא

שני נושאים מרכזיים נמצאים על סדר יומה של החברה הישראלית בעת הזו: נושא הביטחון והחינוך. היום כולם מבינים ששניהם הם נושאים קיומיים. האחד קיומי במובן הפיזי והשני קיומי במובן הערכי-חברתי –מוסרי. דומני שגם תקציבי שני המשרדים הללו הם התקציבים הגדולים ביותר בתקציב המדינה.


למרות שעל פניו אלו נושאים שונים שהרי הביטחון עוסק בצבא, במלחמות, ובאיומים אסטרטגיים, ואילו החינוך עוסק בענייני תוכן, שעות לימוד, מעמד המורה, מבחני בגרות וכדו', אני רוצה לקשור בין שניהם בעיקרון אחד והוא: ההליכה עד הסוף ולעשות דבר בשלמות
למרות שעל פניו אלו נושאים שונים שהרי הביטחון עוסק בצבא, במלחמות, ובאיומים אסטרטגיים, ואילו החינוך עוסק בענייני תוכן, שעות לימוד, מעמד המורה, מבחני בגרות וכדו', אני רוצה לקשור בין שניהם בעיקרון אחד והוא: ההליכה עד הסוף ולעשות דבר בשלמות.

מלחמת ההתנתקות, או בשמה השני 'מלחמת עופרת יצוקה' הסתיימה. מצד אחד שמחה על השקט ועל הילדים שחוזרים הביתה, ומצד שני תחושת אכזבה והחמצה גדולה. גלעד שליט לא בבית, החמאס לא נגדע סופית, ההכרעה של התאים הטרוריסטיים הסרטניים הללו לא בוצעה. התחושה וההערכה היא שלא יחלפו ימים רבים וכמו בדרום לבנון עם החיזבאללה כך גם בעזה, החמאס יתאושש, ישתקם, יחפור מחדש את המנהרות, יחזור להבריח, יבנה את הבתים ואת הצבא, יחזור להתרברב ומי יודע מתי והיכן יפלו הטילם הבאים.

יש לנו- למדינת ישראל ולצה"ל לב יותר מדי טוב, אבל לא במקום הנכון. אי אפשר שלא להיזכר במראה של שאול העומד מול אגג מלך עמלק, ונמנע מלבצע את הפעולה האחרונה: הכרעת אגג. רק התערבותו המאוחרת יותר של שמואל סיימה את הסאגה הזאת. אי אפשר שלא לשאול את שאול - למה? הרי הכרעת את המערכה, המלך נתון בידיך, וצווית להכרית עד תום. למה אתה מתלבט בכלל? ושאול מתוך אולי רחמים, טוב לב מעוות, או חשבונות פוליטיים כאלה ואחרים עומד ולא עושה. מאפשר לאגג עוד לילה של חיים, לילה שלפי המדרש היה המקור לאסונות הבאים לעם ישראל.

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה של הכרעה ברורה, כפי שהגדיר אותה לימים הרמטכ"ל חיים בר לב ז"ל:"חזק, מהר ובאופן אלגנטי". אלא שמאז קרו דברים אחרים לשלטון ולצבא. אנחנו מתחילים במערכה, מקיזים דם, מתלהבים, כובשים ומצליחים ואז, רגע לפני ההכרעה, איזה יצר הרע או טיפשות או איזה דיבוק נכנס בנו וממסמס את הכל. כך קרה במלחמת יום כיפור. לאחר הפתיחה הקשה של המלחמה, סוף סוף התהפכה המגמה ועברנו למתקפה, חצינו את התעלה וכיתרנו את הארמיה השלישית המצרית, ואז במקום לגמור עד הסוף את המלחמה ולהשמיד את הארמיה הזו, נאלמנו דום וחיכינו לאו"ם.

כך קרה במלחמת לבנון הראשונה ב-82'. כבר הגענו לפאתי ביירות. עראפת כבר היה על הכוונת של חיילי צה"ל, לבנון הייתה על סף קריסה, ושוב אותה טיפשות ועיוורון שגרמו לנו לאפשר לעראפת לצאת חי, ולבנון להשתקם ולהיות מעוז הטרור האזורי.

אפשר לתת עוד דוגמאות רבות וטובות לאותה תסמונת של הורדת הרגל מהגז לפני קו הסיום, של בלבול, נאיביות וטיפשות המעורבבים זה בזה.

השבוע חזרה התסמונת הזו והכתה בנו שוב. כבר נכנסנו לעזה, כבר ממילא יש להם למעלה מאלף הרוגים, העולם ממילא כבר גועש ורועש כלפי חוץ, ובשיחות פנימיות שמח מאוד אם נטפל עבורו בגידול הסרטני הטרוריסטי הזה. אנחנו כבר עמוק בפנים, תחושת אחדות בעם, המוטיבציה של החיילים גבוהה. אז למה למען ה' לא לסיים את המלאכה - להרוס עד היסוד את כל התשתיות, את כל ראשי המחבלים, את כל המנהרות כדי שאכן הם יפנימו שהפעם 'בעל הבית השתגע'?

פתחתי ואמרתי שגם בתחום החינוך, להבדיל ולא להבדיל אנו לוקים באותה תסמונת. ברור לכולם שמערכת החינוך בקריסה, גם במבנה וגם בתוכן. גודל הכיתות, מעמד המורה, ושאר הרעות החולות של המערכת ברורות לכל. וגם בתוכן: הישגים ירודים בבחינות המיצב למיניהן, אלימות גוברת, תרבות של שתייה וריקנות שכולם מודאגים ממנה, ועוד מחלות וצרות שמערכת החינוך מתמודדת
שינוי הדיסקט של החברה היהודית והעם בישראל בעת הזו, ולאור מה שאנו חווים גם בתחום הביטחוני וגם בתחום החינוכי הוא הבנה שהגיע הזמן לטיפול שורש
איתן. וגם כאן, במקום לטפל טיפול שורש ולשנות את כל המערכת מהיסוד, את כל המבנה ואת כל התכנים, וליצור מערכת חינוכית ערכית-יהודית-מוסרית-ציונית עם גאווה יהודית, ציונית, לאומית ודתית, במקום זאת מקימים ועדות חדשות לבקרים שכל אחת באה עם הצעות ורפורמות הפוכות אחת מהשנייה, ובשורה אחרונה לא נעשה כלום ולא קורה כלום.

שינוי הדיסקט של החברה היהודית והעם בישראל בעת הזו, ולאור מה שאנו חווים גם בתחום הביטחוני וגם בתחום החינוכי הוא הבנה שהגיע הזמן לטיפול שורש. לא עוד סתימות קטנות, לא עוד תקציבים קטנים וקומבינות של מקורבים, לא עוד שתדלנות גלותית לפני הפריץ שיואיל בחסדו לזרוק כמה פירורים פה ושם, אלא שינו מהשורש, מהיסוד, מהבסיס והתשתית, הן של התפיסה הביטחונית, תפיסה שעיקרה צריך להיות יוזמה ולא רק תגובה, וכשיש תגובה, עליה להיות מהירה, חדה, ועד הסוף. כנ"ל בתפיסה החינוכית: טיפול שורש ובדיקה מהיסוד של כל המבנה, השיטה, התקצוב והתכנים, וללכת באמירה חינוכית עד הסוף ובעוצמה, כפי שנהגו ראשי הציונות, מקימי המדינה שהאמינו בדרכם לשיטתם והלכו איתה עד הסוף בלי לגמגם ובלי למצמץ.

הביטחון והחינוך שלובי זרוע זה בזה. לאחר שנים של טיוח וסתימות זמניות, הגיעה העת לאוברול כללי וטיפול שורש מהיסוד, כדי להבריא את העם הנהדר שלנו, ואת החברה הטובה שלנו, הזקוקה לדרך, ולחזון, ולאמירה ביטחונית וחינוכית גדולה, בלי לפחד כלל.

הכותב הוא איש חינוך ותקשורת. מועמד לכנסת ברשימת האיחוד הלאומי