מלחמת עזה הינה המלחמה השלישית בסדרת העימותים שעברה ישראל בעשור האחרון. לשלושת העימותים הללו: אינתיפאדת "אל אקצא", מלחמת לבנון השניה ומלחמת עזה מאפיינים דומים, ושורשים דומים עוד יותר. רצף זה של אירועים מאפשר, ואף מחייב את

מלחמת לבנון השניה ומלחמת עזה מאפיינים דומים, ושורשים דומים עוד יותר. רצף זה של אירועים מאפשר, ואף מחייב את ניתוח המדיניות הישראלית ותוצאותיה לאור אותם עימותים

ניתוח המדיניות הישראלית ותוצאותיה לאור אותם עימותים.

פיגועי ההתאבדות שבאו מיד לאחר החתימה העקרונות מול אש"ף בשנות ה-90, היו רק הקדמה למערכה שנפתחה נגד ישראל בשנת 2000 בדמות אינתיפאדת אל-אקצא. פיגועי התאבדות, פיגועי ירי, הפגנות אלימות ביו"ש, עימותים עם המשטרה הפלשתינאית וניסיון התקוממות פנימי היו בין סממניה. אובדן הביטחון האישי והעצמת המשבר הכלכלי היו בין תוצאותיה.  מבצע גדול של צה"ל, "חומת מגן", הביא להשתלטות מחודשת של צה"ל על יהודה ושומרון, ולדאיכה הדרגתית של הפיגועים. 

שש שנים לאחר הנסיגה החד-צדדית מדרום לבנון, תקף אירגון החיזבאללה סיור ישראלי לאורך הגבול וחטף שניים מחייליו. אירוע זה סימן את תחילת מלחמת לבנון השנייה שבה טיווח החיזבאללה את איזור הצפון על אזרחיו ומתקניו החיוניים שביניהם בתי הזיקוק, שדות תעופה אזרחיים וצבאיים, מתקנים בטחוניים, נמלי ים, ובסיסי צבא. קדמו למלחמה מתקפות מזדמנות של החיזבאללה על מטרות בגבול הצפון וביניהם חטיפת החיילים מהר דוב ב-2000 (פחות מחצי שנה לאחר הנסיגה), הפיגוע במצובה ב2002 בו נהרגו 6 ישראלים, פיגועי ירי, ירי פגזי נ"מ, וירי קטיושות.

שלוש וחצי שנים לאחר הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה, נאלצה ישראל לצאת למלחמה נגד החמאס ברצועת עזה.  במלחמה זו נחשפו מיליון אזרחים, תחנות כוח, בסיסי צבא, ונמלי ים לאיום רקטי.  קדמו למלחמה שנים של ירי רקטות בלתי פוסק על יישובי הספר, פיגועים וניסיונות פיגוע.



אם נבחן את המדיניות הישראלית שקדמה לכל אחד מן העימותים הללו נוכל לראות כי ישראל היא זו שאיפשרה לאויביה יכולת זו לפגוע בה. מנהיגי ישראל נקטו במדיניות שהתעלמה במפגיע מהסיכונים האסטרטגיים הגלומים בהחלטותיהן

תכונה אחת מטרידה שמשותפת לשלושת העימותים היא היכולת של האוייב לפגוע ביעדים אסטרטגיים, בין אם מדובר בריכוזי אוכלוסין או מתקנים חיוניים. פגיעה במטרות כאלה מובילה בהכרח לתגובה ישראלית קשה. ההיסטוריה של המאה האחרונה מראה שהתגובה הישראלית עומדת בקנה אחד עם תגובות של אומות אחרות על פגיעה ביעדים אסטרטגיים.  די אם נביט בתגובה האמריקנית לפיגועי 9/11.

אם נבחן את המדיניות הישראלית שקדמה לכל אחד מן העימותים הללו נוכל לראות כי ישראל היא זו שאיפשרה לאויביה יכולת זו לפגוע בה. מנהיגי ישראל נקטו במדיניות שהתעלמה במפגיע מהסיכונים האסטרטגיים הגלומים בהחלטותיהן. מדיניותם נתנה בידי אירגוני טרור אפשרות שלא היתה קודם לכן לפגוע במטרות אסטרטגיות. 

הסכמי אוסלו עם אש"ף בתחילת שנות ה-90 יצרו סיכונים ביטחוניים שלא היו קיימים קודם לכן:

  • כוח צבאי עויין בן עשרות אלפי חיילים הוכנס לרצועת עזה וחלקים מיהודה ושומרון.  נשקו של צבא זה יכול להיות מופנה נגד ישראל בכל רגע. 

  • הפקעת השליטה הביטחונית מידי צה"ל בחלקים מרצועת עזה, יהודה ושומרון.  שליטה ביטחונית זו, שהוחזרה לאחר "חומת מגן" ביהודה ושומרון, מנעה מאירגוני הטרור מלהתחזק ולפתח יכולות גבוהות יותר לפגוע בישראל, וכמובן מנעה מהם יכולת לבצע פיגועים. 

נסיגתו החד צדדית של צה"ל מדרום לבנון, יצרה שם מציאות ביטחונית חדשה שאיפשרה לאירגון החיזבאללה להתחזק באופן משמעותי, ולהתפרש לאורך הגבול עם ישראל על לוחמיו והרקטות שלו.  ההחלטה על הנסיגה התעלמה מהערכה שהחיזבאללה יפרוש את מערך הקטיושות (שהינם בדיוק אותם רקטות גראד שבידי החמאס) על הגבול וכך יוכל לפגוע במטרות בעומק ישראל.  יחד עם מערך הרקטות ארוכות הטווח, הם יצרו איום על כל צפון הארץ ואף מעבר לכך.

צעד זה חזר על עצמו בנסיגה החד צדדית מעזה.  ההחלטה התעלמה מההערכה שללא נוכחות של צה"ל ברצועת עזה ועל ציר פילדלפי, יתחזקו אירגוני הטרור ויתחמשו בנשק שיאפשר להם לפגוע באתרים אסטרטגיים. התחמשות זו של אירגוני הטרור היתה

ההחלטה על הנסיגה התעלמה מהערכה שהחיזבאללה יפרוש את מערך הקטיושות על הגבול וכך יוכל לפגוע במטרות בעומק ישראל

אפשרית אף ללא השתלטות החמאס על עזה.

האיום האסטרטגי בכל שלושת המקרים הללו הוחמר בגלל שאיראן ניצלה אותם לחיזוק אחיזתה באיזור ויכולתה לאיים על ישראל.  החמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון הם רק חלק מהשותפים בציר האיראני שמטרתו השגת הגמוניה איזורית וחיסול ישראל.

אופטימיות, "שלום עכשיו", ו"יהיה בסדר" אינם יכולים להיות עקרונות מנחים של אסטרטגיה מדינית.  בכל המקרים שצויינו, היו בידי הנהגת ישראל הערכות בדבר תרחישים וסיכונים שסופקו על ידי גופי המודיעין.   



נקיטה במדיניות זו למרות זאת, וללא מתן מענה לסיכונים היתה בבחינת לקיחת סיכון לא סביר ואף הימור.  



יתרה מכך, מדיניות זו של סיכונים לא סבירים המאפשרת פגיעה באתרים רגישים בישראל, פוגעת ביציבות האיזורית ומעלה את הסיכון להתלקחות איזורית.  מתן אפשרות בידי אירגוני טרור, לפגוע במטרות כאלה בישראל הוא פיתוי גבוה מידי עבורם, כפי שהוכיחו אירועי העשור האחרון.

יתרה מכך, סביר שגם אילו היו אלה ישויות מדינתיות, התוצאה היתה זהה, שכן יחסי השלום שיש לישראל עם מדינות ערב המתונות

יתרה מכך, מדיניות זו של סיכונים לא סבירים המאפשרת פגיעה באתרים רגישים בישראל, פוגעת ביציבות האיזורית ומעלה את הסיכון להתלקחות איזורית

אינם נובעים מאהבת ציון אלא ממאזן אסטרטגי. הפרה של המאזן הזה לטובתם יכול להביא לתוצאות קשות מבחינתה של ישראל ושאר האיזור.  איינשטיין נהג לומר שפיקח יודע להיחלץ מצרה שחכם כלל לא נכנס אליה. התוצאות של חילוץ זה היו הרסניות לתושבי ישראל, ולתושבי האיזור האחרים אפילו יותר.

העתיד צופן לנו ארגוני טרור עם יכולות שהולכות ומתחזקות. טווח הרקטות שבידיהם הולך ועולה ועימם גובר האיום האסטרטגי על ישראל. נשק מתוחכם יותר כמו רקטות עם מנגנון הנחיה יכול להציב בפני ישראל איום אף גבוה יותר. הפגיעה באח"י חנית, במלחמת לבנון השניה, מרמזת שזהו תרחיש אפשרי. יכולות כאלה משאירות פחות מרווח לטעויות ויובילו לעימותים יותר ויותר אלימים.

התוויית אסטרטגיה מדינית צריכה לקחת את שלל האיומים והסיכונים בחשבון ולא להתבסס על משאלות לב ואופטימיות יתר. לעיתים הסטטוס קוו עדיף על הרפתקאות שסופם עלול להיות רווי בדם.