היו היה הר געש, מתפרץ, לוהט, מלהיב את כל סובביו באופטימיות מזהירה. גדוש באהבה לכל.

התודעתי אליו תקופה קצרה לאחר ימי הגירוש העליזים.

באותה תקופה, למי שזכרונו מעיב עליו, העמיסו על ניידות המשטרה בברוטאליות מרהיבה כל חובש כיפה סרוגה שהתקהל עם יותר משניים מבני מינו ואחז בשלטים המזכירים ברמז את התנגדותו לעקירה. באותה עת אף נהגה הרעיון הגאוני לבנות מחנות מעצר מיוחדים עבור "עצורי ההתנתקות". מין רעיון דמוקרטי שכזה.

ועל אלה שלא חבשו כיפה סרוגה אבל הצטרפו למאבק נגד הגירוש איימו באמצעים ישירים ועקיפים כדי לנסות לבודד את חובשי הכיפה הסרוגה מכלל העדה.

בתוך החגיגה הדמוקרטית המופלאה הזאת, קם אדם שלא פחד מכלום, מהסוג שאינו חובש כיפה, איגד סביבו חבורה של אנשים מההתיישבות העובדת שעדיין האמינו באידיאלים ועדיין המילים "ארץ ישראל" צלצלו באזניהם בצורה קוסמת ולא כשם של מחלה, קרא לחבורה שהתאגדה סביבו "פורום נהלל" והצליח להחיות מחדש את רוח הציונות האובדת.

את הסרט שהבאתי לפניכם ראיתי כחדשיים לאחר הגירוש. כך נודע לי לראשונה על קיומו של אותו איש פלאי. שמו היה צפריר רונן והוא היה בן העמק.



"בן הארץ הזאת" כפי שאהב להגדיר את עצמו.



לא האמנתי כמה תום נעורים וכמה התלהבות ילדותית יכולה להיות באדם בלי שתיפגם כהו זה במשך השנים. יחד עם בני העשרה היה מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות ותמיד היה הנמרץ והמאיץ והמארגן והיוזם והפעיל מכולם

זמן קצר לאחר מכן נוצר בינינו קשר.

אמנם הקשר החל כקשר בין שותפים לדרך, אולם מהר מאד זה הפך לקשר אישי. עם אדם כצפריר לא היה קל מזה. שערו בנפשכם - איש אנרגטי, חייכן מקצועי, רחב אופקים, עם אדיבות יוצאת מהרגיל, יודע לפרגן, אוהב ללמוד מכולם, מהיר חשיבה, חסר טקט... כל כך הרבה תכונות אנושיות שניתן לרכז בשלש המילים "בן הארץ הזאת"...

במהלך התקופה הקצרה בה הכרתיהו, למדתי ממנו אהבת הארץ מהי ואהבת אנוש מהי.



לא האמנתי כמה תום נעורים וכמה התלהבות ילדותית יכולה להיות באדם בלי שתיפגם כהו זה במשך השנים. יחד עם בני העשרה היה מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות ותמיד היה הנמרץ והמאיץ והמארגן והיוזם והפעיל מכולם.

הוא סיפר לי לא פעם על ערוץ ההיסטוריה הציונית שהוא עומד להקים, על הפעילות של "חומש תחילה", על הביקורים התכופים שלו בחברון...



אני העדפתי לשמוע ממנו על הדברים האישיים. חשתי שהוא נסחף לתוך העשיה הציונית ושוכח את עצמו.



"אתה יודע", אמרתי לו, "הנושא הזה של ארץ ישראל חשוב מכדי לעשותו בהתנדבות. צריך לממן את הפעילות הזאת. אנשים צריכים לחיות תוך כדי. אתה מחוייב לפרנסה, למשפחה, למשכנתא... אם רוצים לפעול בצורה יעילה, צריך להחזיק אנשים במשרה מלאה שיוכלו להתפנות אך ורק לנושא הזה. אין היום אנשים שמסוגלים לגור תחת כיפת השמים ולאכול חצץ...".



"אתה מספר לי?" ענה, "הקשיים האלה הם מטרד יומיומי עבורי. אבל... איך אני יכול לישון בשקט כשהמדינה ככה מתפרקת?"

אבל היה אחד שמסוגל לישון תחת כיפת השמים ולאכול חצץ.





"אתה מספר לי?" ענה, "הקשיים האלה הם מטרד יומיומי עבורי. אבל... איך אני יכול לישון בשקט כשהמדינה ככה מתפרקת?"

אותו אחד שהיה מוכן לחיות תחת כיפת השמים ולאכול חצץ היה לא אחר מאשר בן שיחי. צפריר היה האיש שכשהתגלה שאין כסף בשביל פעילות כלשהי למען ארץ ישראל, היה מוציא את כרטיס האשראי האישי שלו בלי להתחשב כלל בכובד הכלכלי שהוא מעמיס על עצמו. העיקר שלא תופרע הפעילות בגלל בצע כסף.



עבורו כל החיים היו נתונים לאהבה שלמה אחת - האהבה לארץ ישראל. באותה שיחה סיפר לי על העבודה ועל הפרנסה ועל המשפחה. הזמין אותי לבקר בביתו. להכיר את המשפחה הנפלאה שלו.

פעם אחרת הגיע צפריר לבקרני במקום עבודתי. היה זה ביום גשום וסוער. הגשם יצא על הארץ וצפריר - בסנדלים...



ללא כל הכנה מוקדמת מצא צפריר את עצמו נושא נאום נלהב באזני הנוכחים על אהבת המולדת ועל ציונות ועל היסטוריה...

"אחרון המשוגעים" כינהו הבוס שלי.



"בימינו, משוגע זו המחמאה הגדולה מכולן..." הפטרתי.

בשיחה אחרת שהיתה לנו, אמר לי צפריר (בתגובה להספד שכתבתי) "תשמע, אני רוצה שתכתוב הספד גם עלי...". אמרתי לו שזה בתנאי שהוא יכתוב עלי... "אני קודם לך. אתה יותר צעיר", השיב.

כיום אתמול כי יעבור, הייתי בחדר האוכל של קיבוץ עין חרוד מאוחד באזכרה לצפריר. חודש לפטירתו הבלתי נתפסת.

דום לב - זה המושג שהפריד בין צפריר לבין החיים.

צפריר יקירי. זה לא בסדר. בכלל לא בסדר.





צפריר היה האיש שכשהתגלה שאין כסף בשביל פעילות כלשהי למען ארץ ישראל, היה מוציא את כרטיס האשראי האישי שלו

נכון שאני יותר צעיר ממך. אבל... אז מה? זה תירוץ עלוב למדי.



אז בגלל שאני יותר צעיר אתה חושב שאתה יכול ככה ללכת בלי להודיע אפילו? כל כך מהר? כל כך צעיר? ובלי שום סיבה?

מה זה היה לך?



הרי זה לא יכול להיות שעייפת. אתה? עייפות? אלה דבר והיפוכו!



אז מה קרה שפתאום?



ואני לא רוצה שפתאום. בכלל לא רוצה שפתאום.



צפריר, איך אתה עושה דבר כזה? איזה מין חבר זה שנעלם ככה בלי להודיע?



איך אתה נעלם ככה כשיש עוד כל כך הרבה מה לעשות?



לך... למשפחתך... לארץ מכורתך (כמה אהבת להשתמש במושגים מהסוג הזה...).



מי יעשה את כל הדברים הללו בלעדיך?

תשמע, צפריר - זה באמת קשה לקבל את העלמותו הפתאומית של חבר. בוודאי של חבר טוב.

צפריר, אתה לא היית עבורי רק חבר לדרך. היית הרבה מעבר לכך. היית חבר לנפש. מזור לנפש. היית אוזן קשבת...



ואני... עדיין מחכה להסברים!



לא מוכן להספיד אותך בלי הסבר נוסף. כלומר... בסדר שביקשת ממני להספיד, אבל... לא ככה. לא בגיל כזה. לא כשאתה בשיא המרץ ובשיא הפעילות.

צפריר יקירי,

תחסר לי מאוד.



חסרים עוד אנשים כמוך. מלאי מרץ, פעילות, אהבה ומוסר. והלב... הוי, הלב לא מקבל את זה שהלב שלך נדם

תחסר לעם ישראל מאוד.

תחסר לארץ ישראל מאוד.

תחסר לאנושיות כולה באשר היא.

חסרים עוד אנשים כמוך. מלאי מרץ, פעילות, אהבה ומוסר.

והלב... הוי, הלב לא מקבל את זה שהלב שלך נדם.

זה קשה לקבל את הרעיון הזה שאתה לא...



בכלל, אם כבר מדברים על מוות - לך היה מתאים איזה מוות עם פאתוס. כמו כל חייך. כמו התמסרותך. כמו התבטאויותיך הרבות...

צפריר היקר, אני מקווה, בשבילך, שיש לך הסברים משכנעים.

(אם כי אני בטוח שתדע להסביר את עצמך בבוא הזמן...)

ועכשיו כשאתה לא פה יהיה מאוד משעמם, אבל... אני מקווה שאתה לפחות קצת נח...

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים



ואם אתה כבר שם, אל תשכח למסור ד"ש לכל החבר'ה...

באהבה בידידות עמוקה ובגעגועים,

גלעד קדומים

ירושלים