בשידוכים דרוש מלווה נאמן

מלווה נאמן יכול לסייע לרווק/ה לקבל החלטות נבונות

הסופר הרב יוסף אליהו , ד' בשבט תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

"מלחמה" - כך לימדני מו"ר הרב יהושע צוקרמן - יש בה גם את הפועל: להלחים; לרתך ולחבר זה-לזה. החיכוך וההתגוששות יוצרים חום, שאפשר לנצל אותו לאחוות-אחים. זה מה שגורם לאחווה יוצאת-הדופן בשעת מלחמה, בחזית ובעורף. לא אחת אנו תוהים לעצמנו: האמנם כדי שנגלה מעט אחווה לאומית, ניאלץ תמיד להשתמש בִּ'תרופת' המלחמה?! מאז 'פיצוץ' היוזמה לאיחוד הכוחות במחנה הדתי-לאומי תחת קורת "הבית היהודי", לִבם של רבים מלא צער עמוק.

נכון, כולם צודקים. איך אפשר 'לשבת' עם ח"כ פלוני, או עם אחֵר שעיקר גדולתו היא שהתקשורת הממלכתית חפצה בִּיקרו? אבל – וכאן הנני שואל קודם כל את עצמי בכל הכֵּנות - אם-כך מה יהיה הסוף? שנים על שנים דרשנו בבתי הכנסת על הצורך באחדות; גם למפד"ל וגם ל"איחוד הלאומי" יש עלוני-השבת, שבהם כתבו על דורו של אחאב שהיו עובדי ע"ז אך מאוחדים - ולכן ניצחו במלחמה. כמה יפה הִמשילו, שאם בַּמשפחה היה לנו בן כזה "חַפיפניק/דוס", ודאי היינו מתאמצים ו'יושבים' אִתו; מגלים את המשותף, את המאחד...

אני מודה שאין פתרון-קסם לנוכח הדעות הקוטביות; זהו המצב כרגע – אבל ממש משום כך ממלאת מבוכה עצומה את הלב. או שכולנו רחוקים מן הדרשות שאנו אומרים מזה 60 שנה, או שמא, צריך באמת "לעדכן" את הדרשות; למקד ולומר לשומעי-לִקחנו, שכאשר אנו אומרים אחדות, קירוב, "פנים אל פנים", כוונתנו בעיקר לחילונים, אלה ש'במרכז'. אך אין כוונתנו ל'קצות המחנה' כְּ... זה, משום שהוא 'פּוּדל דתי' פשרן; השני, משום שהוא קיצוני ואינו אהוד על הטלוויזיה; והשלישי, משום... בקיצור, תלמידים יקרים: לא נעים לומר, אבל הבית היהודי זה בעצם רק אני...

דומה שציבור גדול ישמח מאוד אם אחרי ה'בחירות', תתכנס שוב אותה מועצה יקרה שהִשקיעה שעות על שעות, ותִבחן - הפעם בלי לחץ הגשת הרשימות לכנסת - מה בעצם גרם לְכִשלון הרעיון הנפלא של האחדות? אולי מראש לא היה יצוג הולם לכל זרם בקרב חברי המועצה? ברור שאחרי הטחת ההאשמות ההדדיות שעוד תישמענה עד הבחירות – הסיכוי לצעד בוגר שכזה הוא קלוש ביותר. ולכן הצער העמוק! על שאנו כל-כך רחוקים מאחדות, אפילו בין עובדי-ה' לִגווניהם.

***

גם המלחמה הזו, כקודמתה, גרמה לעלייה ניכרת במספר הילדים שהם "ילידי ירושלים"... יולדות מן הצפון ומן הדרום, עלו ללדת בירושלים (האם זהו פירוש חדש לַפסוק האמור לעתיד-לבוא: "ולציון יֵאמר, איש ואיש יֻלד בה"... - תהילים פז, ה). אל אחת מהן, בת-ידידים בשם טלי, הגעתי לְביקור של אחרי לידה. בעלה קיבל מיחידתו חופשה בת יומיים - ולאחריה חזר לצבא. כיוון שאנו מכירים, וזכינו גם להיות השדכנים, רמזה לי רעייתי שביקור לחיזוק היולדת יהיה רעיון מצויין; "אחרי הכל", אמרה, "אנחנו קצת 'אשמים' במצב שנוצר...". אכן היה קורטוב של צדק ב'אשמה': אם לא היינו משדכים ביניהם, היא לא היתה יולדת כעת את בְּנה השלישי, והמגוייס - לא היה בעלה...

נכנסתי לחדר-היולדת, והמתח שיצרו הלידה וגיוס הבעל, השתחרר די מהר בסמוך לברכות החמות וה"מה נשמע":
"אז מה הרב אומר?", צוחקת פתאום היולדת, "האלימות של בעלי תתגבר בעקבות המלחמה?". מחקרים הראו שאנשים המצויים במצוקה נפשית, מדחיקים אותה בכך שהם עוסקים בעניינים שוּלִיים - וזה מה שעשתה כעת היולדת. המשפט שאמרה השיב אותי בבת אחת 7 שנים אחורה, אל התקופה שהיא ובעלה נפגשו. יום אחד - לאחר 4 פגישות 'טובות' - מתקשרת טלי והַבֶּהלה נשמעת היטב בקולה:

"אני חוששת מאוד שהוא טיפוס של בעל אלים!".

"מה?! מה קרה?".

"הוא מביא לי מתנות. באולפנא הראו לנו הצגה כזו, שמתארת איך בעל כוחני ואלים מסתתר מאחרי מתנות שבהן הוא 'משתיק' את האשה".

זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על ההצגה הזו. להגנתם של הגברים שאלתי:

"אז איך אמוּר בחור להביע את רגשותיו, כלפי הבחורה המיוחדת שאִתה הוא נפגש?".

"בסדר, אבל לא כל-כך מהר!" אמרה טלי בהדגשה, וחשתי שנקודה זו של המהירות, היא שמטרידה אותה. טלי הצעירה - שנפגשה כבר עם כמה עשרות - מבוהלת מכך שאולי, הנה "זה מגיע"... היא עצמה מתרגשת מהבחור המעולה, וכשהיא חשה שגם הוא במצב דומה - משהו בְּניחוח האירוסין המתחיל לנשב ממרחק, גורם לה לסגת... גם הצניעות הקפדנית שבה הופיעה טלי לראיון עִמנו, הִתאימה לאִבחון הנ"ל:

"ומה הוא קנה לך?"

"אגרטל מיוחד כזה... הוא גם כתב לי משהו בחרוזים; ממש כישרון...", את  ההתרגשות, הסתירה טלי בצחוק קל.

הסברתי לה, מה חש בחור רציני כמוהו שמצפה כבר שנים להתחתן. שכנראה היא די מושלמת בעיניו, וכגבר ירא-שמים, הוא רוצה לקדם את העניין. הגבר שואף תמיד אל המטרה, בעוד האשה מתעניינת בדרך אל המטרה, באופן. האיש עסוק ב"מה" - והאשה ב"איך". יתכן שהוא באמת הקדים מעט להביא מתנה, אבל מהיכרות אישית ארוכה עם הבחור אני יכול לומר כמעט בוודאות, שלא מדובר בגבר אלים.

לאחר חצי שעה, היה נראה שטלי נרגעה.

התקשרתי אל הבחור, ושאלתי לתומי: "איך הולך?". "הולך מצויין...", ענה הבחור, וכנראה הסמיק. "ברוך ה'", אמרתי לו. "אם כך, דע לך שלרוב יש בַּשלב הזה פער בין התחושות של הבחור, לאלה של הבחורה. היא צריכה זמן לעכל את השינוי המתחולל, ואילו הבחור שועט קדימה. חייבים לתת לה את 'הזמן שלה', ולא לדחוק את הקץ".

"לְמה אתה מתכוון?", שאל הבחור בעניין. "אולי תתן לי דוגמה?".

"אתה ודאי רוצה להביע את הרגשות העמוקים שלך כלפיה - אבל היראת-שמים מגבילה אותך, ולכן תרצה שאיזו מתנה תעשה זאת במקומך. אם לדוגמה חשבתָּ לקנות לה זֵר פרחים יפהפה - עדיף בשלב זה, לקנות זר קטן של 3 פרחים. אחרת, היא עלולה 'להיסגר' כפעולת-הגנה, ואתה עלול לחשוב שפתאום היא לא רוצה בך".

היה נראה שהבחור הבין.

חלפו שבועיים – וטלפון בהול נוסף מִטלי: "הוא בחור נפלא, ממש! אבל הוא שוב הביא לי מתנה...".

הפער שבין האיש לאשה, ניצב כאן במלוא קומתו. תיארתי לעצמי מה עבר הבחור במשך השבועיים שחלפו, וכמה איפוק הוא גייס כדי לכלוא את רגשותיו – עד שהגיע למסקנה שחלפו מאות שעות מאז השי הקודם, והגיע הזמן להתקדם. ואילו אצל טלי, חלפו בקושי שבועיים... והפעם היתה גם תוספת: "...לפני שהוא הוציא לי את המתנה, הוא אמר בחיוך כזה: 'בטח שמעת, שגבר שמביא מתנות הוא כנראה גבר אלים - אז הבאתי לך מתנה...'. זה לא נראה לרב חשוד?!".

הבנו שיש צורך בשיחה איטית; פנים אל פנים. משהו - סרט/סיפור בנושא - מפחיד את הבחורה. הסברנו לה, שהיא יכולה להרשות לעצמה לתת אימון מלא בדברינו, שהסיכוי שמשהו אלים מסתתר בבחור שהיא מכירה - הוא קלוש ביותר. ראשית: כי אנו מכירים אותו מאז למד עם בננו בישיבה-התיכונית, וגם שירת עִמו בצבא. אם יש בו אלימות, היא היתה חייבת לצוץ בכל השנים הללו ביחסו אל הסביבה, ומעולם לא שמענו ולוּ משהו בְּכיוון זה.

שנית: אנו מכירים את המשפחה היטב. מדובר בהורים עדיני-נפש. ושלישית, זכותה המלאה להישאר ספקנית למרות כל ההסברים, ואם כך, אנו נפתח את התיק הרפואי שלו (בהסכמתו, כמובן) כדי שהיא תצעד לחופה רגועה לחלוטין. אמנם יתכן גם, שהאלימות היא משהו חדש שהחל להתפרץ בנפשו לאחרונה - אבל עם קו-מחשבה זה ניאלץ לשלוח אותה לבדיקות מקיפות, שמא איזו מחלה חשוכת-מרפא מתחילה לקנן בה.

טלי הבינה היטב. אני זוכר שעצם ההצעה לפתוח את התיק הרפואי - הִשרתה עליה ביטחון רב. אני משער, שגם דברי ההערכה ששמעה מהוריה עלינו, נתנו לה מקום לבטוח בדברים הנחרצים שלנו.

וכעת - היא שוכבת במחלקת יולדות ומתבדחת, אם המלחמה תוסיף אלימות לַבעל המקסים שלה...

***

פתאום הבנתי, שזה בדיוק מה שהיה חסר ב"שידוך" של "הבית היהודי": מְלווה נאמן, איש משכמו-ומעלה, ששני הצדדים יתנו אימון מלא בהחלטותיו.