האם יש תג מחיר?

החמאס חזר לדפוס של ירי רקטות -- והממשלה?

אביתר בן-צדף , ז' בשבט תשס"ט

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

את מי הפתיעו התקריות בגבול רצועת עזה? כנראה, רק את ממשלת ישראל, שהפסיקה חד-צדדית, לרגל הבחירות, את מבצע "עופרת יצוקה". לשלושת מנהיגי המלחמה המוזרה "עופרת יצוקה" יש דברים חשובים יותר מאשר לחשוב על עתיד המדינה. לכן, וגם מחשש מפני הממשל הנכנס של הנשיא ברק אובאמה, הופסקה הלחימה בטרם עת. אך יותר מכל הדשדוש המפורסם לשמצה מלבנון 2 הפך לדריכה במקום ב"עופרת יצוקה". לכוחות הקרקע לא ניתנה הפקודה היכנס לשטח, ולטהרו. לכן, אין פלא, שחמאס טוען לניצחון. הוא
לשלושת מנהיגי המלחמה המוזרה "עופרת יצוקה" יש דברים חשובים יותר מאשר לחשוב על עתיד המדינה. לכן, וגם מחשש מפני הממשל הנכנס של הנשיא ברק אובאמה, הופסקה הלחימה בטרם עת
לא חדל לירות עד היום, ורק טיפשי ציון חושבים, שהיה עליו להוציא את אנשיו ללחימה פנים-אל-פנים מול צה"ל.

מיד כשיצא החייל הישראלי האחרון החמאס ניגש לשקם את מערכת המנהרות, שמזרימה לו כסף, אנשים, ציוד ואמצעי לחימה בלי הפרעה. במקביל, התחדש המאמץ להוכיח לכל העולם, שחמאס שולט בשטח ובדרכים – כולל בים – אליו. העובדה, כי כמעט כל מנהיגי חמאס חוזרים להופיע בציבור, ולהנהיג – הנה עוד סימן מעודד למחבלים.

עשינו חצי עבודה ב"עופרת יצוקה", ואולי אף פחות מזה. החלק החשוב הוא הוכחה, שבכל אופן יכול צה"ל לפעול, וארבעת העשורים האחרונים – ששיאם בלבנון 2 ובדו"ח וינוגרד – אינם משקפים את יכולתו. עם זאת, העובדה, צה"ל נמנע מלהיכנס לעזה, ולסיים את העבודה (מחד גיסא, אני יודע היטב, שיש הנחיה מדינית לפעולות הצבא. ומאידך גיסא, אני יודע גם, שבאליטות בישראל רווחת הדעה, שאין לאפשר לנו לנצח).

ההימנעות מכניסה קרקעית – ישירה, או באמצעות כוחות מיוחדים ואחרים – מקובלת מאוד בתורת הביטחון הישראלית, יותר מארבעים שנה, כבר ממלחמת ההתשה, שבה קיבל הרמטכ"ל חיים בר-לב רגליים קרות כל אימת שנדרש לאשר פעולת תגמול (עיינו בערך "ויקטוריה"). חכמי האי-ביטחון הישראלי המציאו את הפחד מאבדות, וניפחוהו לממדים עצומים – גם כשמחקרים משווים בכל העולם (למשל, של קבוצת המחקר של פיטר פיוור – Peter D. Feaver  – מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה) מצאו, שלציבור יש נכונות לשלם את מחיר המלחמה (אבדות!), אם המלחמה נראית צודקת.

לעניות דעתי, לא היה שינוי במוטיווציה של החיילים ושל חייל המילואים בשלוש השנים האחרונות. חל שינוי ברצון ההנהגה לנצל את רצונו הטוב של הציבור. בלבנון 2 המוטיווציה הייתה גדולה, למרות פשע ההינתקות, שבו איבדה ממשלת הזדון את הלגיטימיות שלה, ושיתפה במעל את הצבא. למרות זאת, היה ששון-אלי-קרב בקרב החיילים, אלא שהצבא היה שטוף ברוחות תבוסתניות, שהפיץ
בלבנון 2 המוטיווציה הייתה גדולה, למרות פשע ההינתקות...היה ששון-אלי-קרב בקרב החיילים, אלא שהצבא היה שטוף ברוחות תבוסתניות, שהפיץ המטכ"ל בשירות ההנהגה
המטכ"ל בשירות ההנהגה, והקהו את חוד החנית. כפי שאומר ד"ר גדי אשל, ידידי, הפצלו"ם הרג את רוח צה"ל.

השמאל מאבד את השליטה על הצבא

ראו כיצד השמאלנים – ובראשם עיתון הארץ – חורקים שיניים בזעם לנוכח פעילותו של תא"ל אבי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל. עוד לפני המלחמה יצאו נגד פעולותיו של הרב, שהחל את דרכו הצבאית כחניך חילוני בפנימייה הצבאית, היה מ"פ ב"שקד" ההיסטורית, וקיבל את דרגותיו בפיקוד על יחידות במערך השדה. לטענתם, מחדיר תא"ל הרב רונצקי אווירה לא-נכונה לצבא.

לטענת עיתון הארץ, "רונצקי אמר לאנשיו, כי תפקידם אינו 'חלוקת יין וחלות לשבת', אלא 'להביא יידישקייט ורוח לחימה'. זוהי אי-הבנה במקרה הטוב ועיוות מכוון ומסוכן במקרה הרע. הגיעה השעה שהרמטכ"ל ושר הביטחון, שעד עתה מילאו פיהם מים לנוכח השתוללותו, ייפטרו סוף סוף מעונשו. אחר כך כדאי שיבדקו איך הפכה הרבנות הצבאית, שתפקידה המוגדר הוא אכן הספקת תנאים הולמים לחיילים דתיים, לזרע פורענות. מוטב שצה"ל יסתפק במשגיחי כשרות, ולא יזדקק עוד לרב".

עיתון הארץ – ביתם האוהב והחם של גדעון לוי ושל עמירה הס, אוהבי הערבים – לא יכול לסבול צבא, המוּנע בערכים יהודיים, ונלחם ברב רונצקי עוד כשהוזכרה מועמדותו לרב הראשי לצה"ל. ומאז הוא תוקף אותו בהתמדה בכל הזדמנות, ונותן בימה לכל מבקרי הרב הראשי לצה"ל (חיפוש קצר בגוגל מוכיח זאת בעליל).

מה מפריע להארץ? לעניות דעתי, נימות רבות של רוח קרב יהודית, ריבוי אזכורים של תפילה בטרם קרב, דרישת חיילים (גם לא-דתיים!) לציציות קרביות (בצבע חאקי) בצאתם למבצע. יחסית, זה נראה צבא אחר, יהודי מאוד. קראו את ביקורתם על הרב רונצקי. הרי זה בדיוק סלע המחלוקת – עירוב יידישקייט (בעברית – יהדות) ורוח לחימה. אלא שאי אפשר לתקוף את אישיותו הקרבית של תא"ל רונצקי (כיוון שרבים היו רוצים ביוגרפיה צבאית כמו שלו) – תוקף הארץ את מקום מגוריו (איתמר) ואת חזרתו בתשובה.

והארץ הוא פה בלבד לאליטה, שמרגישה, שהצבא אובד לה. ורואים זאת היטב בכל מסדר בבית-הספר לקצינים (בה"ד 1) המוצף בעשרות חובשי כיפות. מי שבחנו היטב את התמונות מ"עופרת יצוקה", הופתעו לראות בהם דתיות בוטה.

כרגע, נמצאת ההנהגה במצב מוזר. עשתה את הנדרש, אך חסרה לה נחישות לסיים את המלאכה; וכתוצאה מכך, למעשה, איינה את ההישג הצבאי, ולא השיגה הרתעה כלל. אויבינו כידידינו ראו, שלהנהגה הישראלית אין הכוח לפעול, ואולי חסרה לה התבונה לפעול?

לכן, ביום שאחרי "עופרת יצוקה" לא נותרה ממנה אפילו שארית דלוחה, הנותרת ממדוזה, שנפלטה לחוף הים.


מה מפריע להארץ? לעניות דעתי, נימות רבות של רוח קרב יהודית, ריבוי אזכורים של תפילה בטרם קרב, דרישת חיילים (גם לא-דתיים!) לציציות קרביות (בצבע חאקי) בצאתם למבצע
כלומר, היישובים חוטפי עזה (עד גדרה. לא סופי!) צריכים לחשוב על הבוקר הבא, שבו הם יכולים להיות מופגזים שוב. דווקא אזור גדרה וצפונה לו ושאר המצטרפים למעגלי האש צריכים להיות שמחים בחלקם – אם פיתוח "כיפת ברזל" יסתיים אי-פעם, ואם המערכת תנפק את מה שהובטח תמורת הון תועפות שהושקעו בה – הם מוגנים, אך לא כן מי שנמצא בטווח של כארבעה ק"מ וחצי ממקום השיגור. לכן, מתחזקת התמיהה על סירוב משרד הביטחון להביא ארצה את מערכת "נאוטילוס" ו/או לפתח ממנה נגזרות ("סקאי-גארד"). וזאת, למרות שב"עופרת יצוקה, הוכיח המכ"ם של "נאוטילוס" את יכולתו.

כלומר, חזרנו למשבצת הראשונה – כמעט כמו במשחק "מונופול" הוותיק – פצועים, חבולים ומוכים.

החמאס יודע עד היכן יוכל להתגרות

חמאס יודע היטב מה הוא יכול לעשות, ועד היכן יוכל להעז, והוא בודק כל הזמן את מעטפת פעולתו, ומנסה להרחיבה. חמאס יודע, שלא נוכל להגיב על כל פצמ"ר ועל כל רקטה, שנורים ל"שטחים פתוחים". כלומר, אנו נכנסים למלחמת התשה, שבה תושבי הדרום הם בני-ערובה.

יש סף, שמתחתיו, כנראה, יכול חמאס לפעול בביטחון מפני מהלומת תגמול ישראלית – כיוון שלא סיימנו את המלאכה. יתר על כן, התגובה הבין-לאומית ל"עופרת יצוקה" לימדה את חמאס, שהעולם כולו נגד היהודים מישראל. שנים של מחדלי הסברה הביאו לכך, שדעת הקהל נגדנו תמיד, וכפי שקבעו חז"ל, מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים.

כתב עפר דרורי: "מפתיע עד כמה העתיד צפוי ובמיוחד עד כמה תגובתנו ידועה ... בבוקר הפעילו ... מטען קלע [בכיסופים] ... התגובה המילולית הייתה חריפה הרבה יותר הן של ראש הממשלה והן של שר הביטחון וגם זה כרגיל ...".

גם אם אקבל את התיזה המפוקפקת, שאי אפשר להכריע ארגון טרור, שהתחפש לתנועה עממית – ניתן לקצץ מאוד בכנפיו. הייתה לנו הזדמנות (ב"עופרת יצוקה"), והנהגתנו הכושלת חששה לנצלה. לכן, למרות כל הדמגוגיה, נחזור מהר מדי לשלב של ניהול הסכסוך. כלומר, נידרש להבליג, ולספוג – תמיד העלינו את כושר הבלגתנו לממדים הירואיים (ועיתון הארץ אמן בטיפוח ההבלגה כבר שמונה עשורים) – עד שתגדש הסאה שוב. כפי שאמרתי כבר לפני שנים, איחור בטיפול רפואי מביא להחמרת המצב, ומחייב שימוש באמצעים חריפים יותר מאשר לו טופלה הבעיה בזמן. כמאמר השיח' הבדואי בבדיחה המפורסמת – "יש להרוג את הקומקום לפני שיהפוך לקטר דוהר ודורסני".

כדי למנוע את כניסתנו למדרון חלקלק, יש לקבוע מיד "קווים אדומים" ותגי מחיר להפרות שקט, ולבצע את החלטתנו. לא היינו טובים בזה מעולם, ואיני מניח, שנחרוג ממנהגנו.