החגיגה מוקדמת

נתניהו אינו רוצה להנהיג ולהכריע אלא הוא רוצה לנהל.

מרדכי קרפל , כ"א בשבט תשס"ט

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

צר לי לשפוך מעט מים צוננים על תומכי הימין הישראלי. נכון אמנם שהעם בחר ימין. נכון גם שרק לנתניהו אופציה סבירה להקמת קואליציה ושהוא יכול להקים קואליציית ימין בקלות יחסית, אך שאלת המפתח איננה מה נתניהו יכול, אלא מה נתניהו רוצה.


מי שחושב ש"ביבי פספס את הפניה ימינה" טועה בגדול. כל ילד ראה שהעם רוצה ימין. גם ביבי. אבל כל התנהלותו של נתניהו במערכת הבחירות מלמדת שהוא לא התכוון מעולם להגשים את הנטיה ימינה או לשרת אותה
מי שחושב ש"ביבי פספס את הפניה ימינה" טועה בגדול. כל ילד ראה שהעם רוצה ימין. גם ביבי. אבל כל התנהלותו של נתניהו במערכת הבחירות מלמדת שהוא לא התכוון מעולם להגשים את הנטיה ימינה או לשרת אותה, אלא רק להשתמש בה לצרכיו.

מהקדנציה הראשונה שלו למד ביבי מה שגם שרון ידע: הוא לא יוכל לנהל את מדינת ישראל בלי לגיטימציה מהאליטות. קואליציית ימין – כמו זו שהיתה לו בקדנציה ההיא – היא חלום הבלהות שלו. הוא לא התכוון לכך מעולם. כל תקוותו היתה לקבל כחמישה מנדטים יותר מקדימה, ולבנות קואליציה איתה ועם ברק, שהיה אמור לקבל כ-17 מנדטים.

בכדי להבין את אופיה של ההנהגה הישראלית הנוכחית צריך להתמקד במושג השגור "ניהול המשבר". מול המשבר בו מצויה מדינת ישראל מסתמנות שתי גישות: הכרעת המשבר או ניהולו. עבור אלה שחותרים להכרעת המשבר – כמו אנשי האיחוד הלאומי, פייגלין, אולי ליברמן, ולהבדיל יוסי ביילין – השלטון הוא, בין היתר, כלי להגשמת האג'נדה.

עבור אלה שמסתפקים ב"ניהול" המשבר – השלטון הוא המטרה. הראשונים הם מנהיגים, לפחות במובן מסויים. האחרונים הם פוליטיקאים. כבר בקדנציה הראשונה שלו, ויותר מכך בהתנהלותו בימי ההתנתקות, הוכיח ביבי שהוא משתייך לזן השני: הוא איננו מנהיג ולא שואף להוביל ולהכריע. נתניהו הוא פוליטיקאי וכל שאיפתו היא "להתנהל". מטרתו העיקרית היא השלטון, ולצורך זה הוא זקוק לשקט תעשייתי מכיוון האליטות. ממשלת אחדות בראשותו, בצרוף קדימה והעבודה, היתה מבחינתו המצב האידיאלי. 

אלא שבימים האחרונים שלפני הבחירות, בא השמאל והציל את הימין. לפחות השאיר אותו בתמונה. מעברם של בערך ארבעה-חמישה מנדטים מהעבודה ומרץ לקדימה – טרפו לנתניהו את הקלפים. קדימה קיבלה יותר קולות ממנו מחד, וברק לא יכול להשתתף במשחק מאידך. פלונטר.

א
נתניהו איננו מנהיג ולא שואף להוביל ולהכריע. נתניהו הוא פוליטיקאי וכל שאיפתו היא "להתנהל". מטרתו העיקרית היא השלטון, ולצורך זה הוא זקוק לשקט תעשייתי מכיוון האליטות
בל אסור לנו לפתח אשליות. הקואליציה המועדפת על נתניהו היא ממשלת אחדות במתכונת האמורה, ואליה הוא עדיין חותר. עבור מי שרוצה לשלוט, לא להנהיג ולהכריע, אין דבר טבעי מזה. החיבוקים החמים עם האיחוד הלאומי הם מסך עשן שתפקידו להוריד את קדימה מן העץ. שום דבר יותר מזה. לו אותי היו שואלים ראשי האיחוד הלאומי, לא הייתי מייעץ להם לרוץ ולהמליץ בפני הנשיא על נתניהו. סתם עוד ביזיון.

שתי בעיות עומדות בפני נתניהו בהגשמת קואליציה כזו. דרישתה של קדימה לרוטציה, והמורדים – הפעם בעבודה. על זה עובדת כרגע המערכת, ובעיקר פרס. לקדימה העבודה ונתניהו מכנה משותף גדול, שמגמד את כל ההבדלים המיקרוסקופיים ביניהם – השלטון. סביר להניח שהריח שעולה באפם – ריח השלטון ומנעמיו – יעזור להם להתגבר על הבעיות. גם מבחינת האליטות, ובעיקר אנשי ההון, אין בעיה עם זה שנתניהו ישמור להם על ההגמוניה. מחיר מתחייב.

אם ברק לא יוכל לספק את הסחורה, ונפשו תלויה בדבר, העדיפות השניה של נתניהו היא קדימה, ש"ס, החרדים והבית היהודי. שלושת האחרונים ירוצו אחריו בכל מקרה. תסריט כזה יהיה גם איום משמעותי של ברק נגד מורדיו בעבודה. האיחוד הלאומי וגם ליברמן, עדיין בחוץ.

ליברמן, מבחינתם, הוא הברווזון המכוער. כמו פייגלין בליכוד. הוא לא משלנו. מה הוא קופץ להשתתף בחגיגה לא לו. יתאים להם מאוד להשאיר אותו בחוץ, מה גם שהם חוששים מפוטנציאל העלייה שלו. וליברמן – פוליטקאי שכבר הוכיח את חריפותו – יודע זאת היטב ולא בטוח שהוא לא לוקח זאת בחשבון. יכול להיות שדווקא ישיבה באופוזיציה תבנה אותו כאלטרנטיבה לשלושת אלה, שהקואליציה שלהם תהיה, בלי ספק, לא ממשלת אחדות לאומית, אלא ממשלת שיתוק לאומי. ולכן, תרשו לי הימור פרוע, מאד פרוע: לא אופתע אם האדם שליברמן ימליץ עליו לראשות הממשלה יהיה – ליברמן. אבל אל תתפסו אותי במילה.

בכל מקרה, קואליציית ימין-חרדים היא ברירת המחדל האחרונה של נתניהו, ואם כן, רק באופן זמני. מי שיאפשר לו אותה – ואולי אין לו ברירה אחרת – ייזרק בהזדמנות הראשונה.