דבקה עם באשיר

ואלס עם באשיר, סרט אנטי-ישראלי: אויבי ישראל חוגגים

יוסי בלום-הלוי , כ"ח בשבט תשס"ט

יוסי בלום הלוי
יוסי בלום הלוי
צילום: עצמי

כמה הערות על סרט האנימציה המתוקשר ביותר בעולם העוין את ישראל, ועל יוצרו, במאי ישראלי אובד דרך האומר: תהרגו אותי אם אני מבין איך הורים ניצולי שואה נותנים לבן שלהם את השם  ארי.

איני מעלה בדעתי שארי פולמן, יוצרו של ואלס עם בשיר, הוא אנטישמי או חלילה שונא ישראל אבל סרט זה, בהמשכו של מסע בינלאומי רצוף פרסים יוקרתיים, הנו פמפלט תעמולתי אנטי ישראלי חריף וזדוני, שאולי רק יהודי, בן לניצולי שואה, יכול להתעלות ולתגבר ביצירה ההזויה הזו, את השנאה התהומית והדה-לגיטימציה, אשר הגרועים באויבי מדינת ישראל מפעילים נגדה ונגד לוחמיה הנאמנים, בהגנתם על העם היהודי ומולדתו – במיוחד בימים אלה של ההפוגה הזמנית במבצע עופרת יצוקה.

דומה שמלחמת המגן וצדקת דרכה של מדינת ישראל הלוחמת על חייה, איננה מזיזה לפולמן כהוא זה, ואף איננה קיימת בשום צד  במשוואה של התוקפן מול המתגונן, הצודק מול הקם להורגו.

ארי פולמן, צבר יליד ישראל, מעיד שאיננו מבין מדוע בחרו הוריו בשם 'ארי', רוצה לומר הגזע הארי, תוך שהוא מתעלם מהמשמעות של הפירוש העברי שניתן לשמו, ואולי כהתרסה נגד הוריו' שבחרו בשם זה, דווקא כסמל לעם שקם כארי לבנות מולדת חדשה-ישנה על עפרה ואֵפרה של תקופת השואה, שהם אישית יצאו ממנה, אוד מוצל מהשריפה הגדולה.

כך ניתן להבין לכל אורך הסרט את  הניכור שחש פולמן ביחס למורשת הוריו, את ההכחשה, ואת ההלקאה העצמית של מי  שאיננו רואה עצמו כארי שואג הקם להגן על עולליו, אלא דמות הזויה של כובש מנותק ואטום, מעין זומבי אכזר וחסר רגשות, יצור משולל צלם אנוש הנזרק למערכה בלבנון, כאילו המדובר "בחייל האמיץ שוויק", חייל של ראש קטן באחרית ימיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בדמות הקומית-טראגית הנשלחת בעל כורחה להלחם מלחמות לא לה בשליחותה של אריסטוקרטיה צבאית עריצה.

חייליה של מדינת ישראל, אליבא דה פולמן בסרט האנימציה התעמולתי הזה, הם מכונות מלחמה חסרות רגש אנושי, לא לאדם ואף לא לבעלי החיים. הסרט מתחיל בתיאור כוח ישראלי הנשלח לתפוס "מבוקש" (שם סטרילי למחבל רוצח – פצצה מתקתקת) באחד מהכפרים הפלשתיניים במרחב הווירטואלי של הזיכרונות ההזויים של פולמן. תפקידו של החייל ישראלי החמוש ברובה צלפים, הוא להרוג בשקט כלבים המתריעים על התקרבות הכוח אל מחבואו של 'המבוקש'. החייל יורה בכלב והורגו לקול יללה צובטת לב של החיה האומללה.

שואל בעל שיחו של פולמן: למה אתה מזכיר בזיכרונותיך 26 כלבים דווקא?  ופולמן משיב: כי היו 26 כלבים שנורו, ואני זוכר פרצופו של כל כלב וכלב שהרגתי.

מוטיב הרג החיות כמאפיין אחד של "אובדן צלם האנוש" של החייל הישראלי, חוזר אלינו גם בקרב של אוגדת איציק מרדכי בציר החוף, ליד העיר צידון בדרך לביירות, שם מגלה פולמן גיבורנו, ערימה גדולה של 'סוסים ערביים אצילים' שנהרגו (בידי מי? הישראלים? המחבלים? הנוצרים?)

תשובתו של פולמן ברורה, המלחמה של ישראל נגד לבנון היא הסיבה להרג הבלתי צודק של 'הפרא הערבי האציל', משאת נפשו של השמאל המערבי הדקדנטי בנרטיב האשמה העצמית שלו, כשההרג של הסוס הערבי האציל הוא סמל שיש לו משמעות כפולה בסרט התעמולה המזוויע הזה: היהודים הם שונאי ערבים מטיבם, הם רוצחי הכלב, ידידו הטוב של האדם, ומשמידיו של הסוס האציל ואדוניו גם יחד.

אם בדר-שטירמר הנאצי היהודים היו עכברושים המפיצים מחלות בקרב העמים האריים, בנרטיב של השמאל האנטישמי הפוסט-מודרניסטי, הישראלי הוא פושע מלחמה, אויב האנושות, משמיד החיות ומחריב ערים "וסביבות מחייה ירוקות" בלא סיבה וללא תכלית. כך משרת מוטיב בעלי החיים בסרט של פולמן סדרה זדונית רבת פנים ובעלת עוצמה רבה  של אמצעי תעמולה הרסניים גורפים נגד מדינת ישראל.


לא בכדי זוכה הסרט לשבחים כה רבים בקהיליית השנאה השמאל-ליברלית של המערב המתאסלם. מי עוד מסוגל לתחכום הזה של המוח היהודי ממציא הפטנטים הזה, שגבלס, שוקיירי ואחמדיניג'אד רק יכולים להתקנא בו?
לא בכדי זוכה הסרט לשבחים כה רבים בקהיליית השנאה השמאל-ליברלית של המערב המתאסלם. מי עוד מסוגל לתחכום הזה של המוח היהודי ממציא הפטנטים הזה, שגבלס, שוקיירי ואחמדיניג'אד רק יכולים להתקנא בו?

להסתכל על המועצה לעידוד הסרט הישראלי שמימנה את סרט הזוועה הזה נגד מדינת ישראל ולתהות על הפסוק: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו... ועל התשבחות שהרעיפה התשקורת הישראלית על הסרט ועל יוצרו, על השמחה הגדולה וצהלת ערוצי הטלביזיה על הפרסים, ואולי על האוסקר שעוד יוענק בקרוב לסרט הזה... זוהי שמחת שונאים רבים, וצהלת שוטים ישראליים אובדי לב ונשמה...

טנק המרכבה הישראלי הוא סמל בידי פולמן בדה-לגיטימציה שלו נגד מדינת ישראל ושלוחיה החיילים:  זהו גוף גדול וראש קטן – מעין רובוט סמלי חסר רגשות וצורה הנע ברחובותיה הצרים של העיר ביירות, רומס מכוניות, מפיל קירות והורס בתים בנסיעה חסרת תכלית והרסנית.

סיפור היפגעותו של הטנק הישראלי מנקודת מבטו של חבר לנשק המספר את סיפורו לפולמן, הוא הרס בכוונת מכוון של יוצר הסרט כלפי האתוס של החייל הישראלי, המאופיין בכל מלחמות המגן של ישראל בערכי מוסר הלחימה, הרעות ואחוות הלוחמים.

אם במבצע קדש הסתערות גדוד הטנקים של משה בר כוכבא, (בריל) ז"ל, על מוצבי אבו עגילה, והמשך לחימתם של הטנקיסטים מול האויב, עם מקלעים ונשק קל שהורדו מהכלים לאחר היפגעות הכלים באש האויב, היוותה לא רק תרגולת קרבית ידועה, כי אם מחויבות של החייל היהודי לניצחון בכל מחיר על אויבי, וכאמצעי הישרדות גם יחד, וכאן מנציח פולמן בהזיותיו, חייל ישראלי פחדן ומוכה הלם, הבורח מהטנק הבוער, בעוד חבריו לכודים בתוכו, אף מבלי לעשות ניסיון קטן להצילם. הטנקיסט הנמלט של פולמן יוצא בלא נשק בידו; הוא מסתתר, אובד עצות מאחורי גבעה קטנה, בעוד מחבלים אמיצים מסתובבים בתסריט זה עם נשק בידיהם ללא פחד ומורא. כך מחזיר פולמן את הטנקיסט הישראלי הצבר, לתדמיתו המיתולוגית של היהודי הגלותי, חסר הנשק הבורח ושורד כחיה נרדפת עד צווארה. פולמן מתאר את בריחתו של החייל לים ושחייתו דרומה לכיוון הגבול עם ישראל, עד שהוא פוגש בכוח ישראלי המציל את חייו.  מכאן עוברת מצלמת מוחו-הקודח של פולמן אל כוח קומנדו ימי המצטווה לחסל מרצדס אדומה שאמורה להגיע אל המחסום. ואז חבורת המרצחים בני דת משה, יורה אל האוטו האדום, מנקבת אותו במאות קליעים ומותירה בתוכו משפחה לבנונית ירויה למוות ומדממת.

פולמן לא מנסה, אפילו לא בקצה קציה של האמת אותה הוא מתיימר להציג לצופיו, לבחון את מוראותיה של המלחמה כטרגדיה שהיא לטוב ולרע, משותפת לכלל המין האנושי, והיהודים או הישראלים הם קורבנותיה הפוטנציאליים בדיוק כמו כל עמי העולם, ולא רק הנושאים היחידים בנטל-האשמה למוראותיה, כפי שפולמן וחבריו לדעת מטיפים לנו במוסר הכפול שלהם.

וכך, בסצנת הסיכום של הסרט שוב מוצגים היהודים כאשמים בצליבתו המחודשת של המשיח  בדמותו המיוסרת של הפליט הפלשתינאי "המנושל" מארץ מולדתו ונטבח במקום מגוריו, במחנות הפליטים הנצחיים של לבנון. בסצנה זו מתעלה פולמן על הז'אנר של השנאה העצמית שהוא שותף בכיר שלה, ומאשים את החייל הישראלי,  כמו את מנהיגיו בכל הרעות החולות של המלחמה בלבנון,
להסתכל על המועצה לעידוד הסרט הישראלי שמימנה את סרט הזוועה הזה נגד מדינת ישראל ולתהות על הפסוק: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו... ועל התשבחות שהרעיפה התשקורת הישראלית על הסרט ועל יוצרו...
וכנושא באחריות ישירה ובלעדית לתוצאותיה, כפי שקבעה ועדת החקירה בראשות בית המשפט העליון של מדינת ישראל.

פולמן, נאמן לקביעותיה של הוועדה הזו, בעלת טביעות האצבע ההרסניות של הפרופסור אהרון ברק, בסך הכל ממשיך את הקו ההסברתי המשתמע מהאחריות שמדינת ישראל באיוולתה נטלה על עצמה שלא כדין, וללא שום צידוק היסטורי. הישראלי של ברק ופולמן הוא יצור אטום, מנוכר, חסר ערכים, פחדן, מוסת, אכזר הפועל ללא שום היגיון מוסרי או מטרה ראוייה, לשמה יוצאים עמים אחרים להלחם על נפשם.

דומה דווקא בימים אלה שהישראלי הממוצע מתחיל להבין להיכן מובילה תפיסת העולם המטורפת והדקדנטית הזו, המציגה אותו ככובש בארץ לא לו, היוצא להלחם מלחמות ברירה חסרת הצדקה "בארצות שלוות" כביכול, שאף אם לכאורה הן לוחמות נגדנו - הרי צדקת מלחמותיהן נגד "הכובשים במולדתנו",עולה שבעת-מונים על צדקת מלחמת הקיום היהודית ציונית שלנו.

שום ביקורת ולו מינימאליסטית, לא מפנה פולמן כלפי המחבלים או כלפי ממשלת לבנון או סוריה, שהיו והינן שותפות מלאות למלחמת ההשמד הבלתי פוסקת נגד מדינת ישראל ונגד תושביה היהודים בגבול המשותף שבין המדינות.  במשחק המלחמה הווירטואלי של פולמן כמו בזיכרון הסלקטיבי שלו, הישראלים משחקים בלעדית את תפקיד האיש הרע במחזה האבסורד של השחור מול הלבן בוואלס עם באשיר. ואכן, קטע הסיום בסרטו של פולמן מוקדש וללא כחל ושרק לצליבתה הקולקטיבית של מדינת ישראל "באחריות" שהוטלה עליה בטבח שערכו הנוצרים במוסלמים הפלשתיניים בסאברה ושאתילה.

איש בישראל לא צריך להתפלא שהפרס אותו קיבל פולמן בעצם הימים של מלחמת עופרת יצוקה בעזה, ניתן לו דווקא בשל המבצע ולא למרות התרחשותו, כי בכל מלחמת מגן, ולו גם הצודקת ביותר אליה תצא ישראל, תמיד תימצא הקואליציה הבלתי קדושה של ערבים, מוסלמים, ושמאלנים במערב הפוסט-מודרניסטי, שיחד עם האנטישמים המסורתיים והנאצים גלוחי ראש, יהוו ראש חץ של שנאה לציונות בארץ ישראל ומוקד להסתה לרצח עם.

חבל שפולמן לא בחר לסרטו את השם "דבקה" שהוא ריקוד מלחמה ערבי ולא וואלס וינאי, אותו לא רקד באשיר ג'ומייל כשגופתו התרסקה שמימה בפצצת תופת סורית בבירות.

ולסיכום: פעם כל העולם היה נגדנו כיום – גם אנו הצטרפנו. ויבושם לו לפולמן שעשה קופה יפה של דמים בריקוד הזה על הדם.