הזיווג שנולד בבית החולים רמב"ם

השגחה עליונה וקצת פתיחות, והזיווג סודר.

הסופר הרב יוסף אליהו , ה' באדר תשס"ט

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כאילו לא היה די בבעיותיה של הגב' שושנה, והנה נחתה עליה מכה חדשה בִדבריו הנחרצים של ד"ר אפרתי, מולו ישבה כעת: "...אני שב ומדגיש שאין לך ברירה; אַת חייבת לעבור את הניתוח הזה, וּבהקדם האפשרי".

כשיצאה מחדרו של הד"ר אמרה לעצמה, שהגיע הזמן שתחליף רופא-משפחה. האפרתי הזה הוא אולי מקצועי – אבל חסר כל "נשמה", "יבש" כעץ; לא יכול לבשר משהו קשה, עם קצת רוך, קצת נשמה. אפילו תמונה או עציץ אין לו בחדר.


הוא גם צוחק כיום על כך שנזהר מאוד, לבל יֵדע איש שהוא משתתף באותה סדנה, כדי "שלא יחשבו שמשהו לא בסדר אצלי... כאילו שלהיות רווק בן 40 זה יותר 'בסדר'
רופאים קודמים שהיתה אצלם, השאירו את הברירה בידה. אך כעת, לאחר שד"ר אפרתי הסביר לה את הסכנות שבִּדחיית הניתוח - היא שבה הביתה וחייגה מיד לגיסהּ. מאז נפטר בעלה, משמש לה אחיו אוזן קשבת. הַגיס עובד בבית-החולים רמב"ם בחיפה, ולאחר ששמע את דבריה הרגיע אותה: "אני אמנם לא רופא, אבל עד כמה שידוע לי מדובר בניתוח לא מסובך בכלל. אשאל מחר את אחד הרופאים, ואחזור אלייך. תהיי רגועה".

למחרת צלצל אליה הגיס, ובפיו בשורה טובה: "דיברתי עם רופא שמִּתמחה בבעיה, ידיד שלי. הוא אמר שאם תרצי, הרי שלמעני הוא יהיה מוכן לעשות לך הניתוח ללא תשלום. לא, אַל תרגישי לא נעים; עשיתי לו טובות רבות במסגרת תפקידי בבית-החולים... כן, כן, אני אסדר לך הכל: התחייבות, צילומים - תהיי רגועה".

שושנה חשה כאילו נִטעו בה כוחות חדשים. סוף-סוף מישהו נוטל מעט מדאגותיה על שכמו. הדבר הקשה ביותר בְּאלמנותה - כך הגדירה לעצמה לא מזמן - הוא תחושת הבדידות בכל הקשור לקבלת החלטות. אמנם כשבעלה היה חי היא הכריעה בנושאים רבים - אך התחושה היתה שאם תרצה תוכל להעביר את האחריות; לקחת חופשה. ואילו כיום, העניין הפעוּט ביותר רובץ על ראשה כמשא כבד. למשל: מה לעשות עם בנה משה בן ה39-, שעדיין אינו נשוי? ללכת לרב השכונה שלה באשדוד? - אשתו סיפרה לה פעם כמה הוא עסוק לעייפה. ללכת למשרד שדכנים? - יותר מסיפור אחד שמעה על חוסר הנאמנות שלהם.

אחרי שהגיס קבע לה תאריך לניתוח, נזדמן לה לְדבר על כך עם אחות המרפאה: "מה? אַת נוסעת עד חיפה בשביל ניתוח כזה פשוט?!". באותו רגע שמה לב, שמרוב שהִתרפקה על כך שגיסהּ 'יפתח' עבורה את כל השערים, לא נתנה דעתה לִבעיית המרחק: מי יבוא לבקר אותה מאשדוד? בעל אין לה, בִּתה מטופלת בילדים קטנים, וּבנהּ משה עובד כל יום בחולון עד מאוחר. אך כעת כבר לא היה נעים לבטל את הניתוח ברמב"ם, אחרי שגיסה עשה כל-כך הרבה מאמצים. מה-גם שהבטיח להיות לצִדה בעת הכניסה לניתוח, ובעת היציאה, כך שבני המשפחה אינם צריכים לטרוח ולהגיע.

***


שושנה לא תשכח כנראה לעולם, שכאשר התעוררה מן הניתוח חייכו לעברה פנים מלאות רכּוּת. היא ציינה לעצמה שהאחות הזאת היא אמנם לא יפהפיה... - ומיד כעסה על עצמה, שלאחרונה (כנראה בגלל משה) היא מביטה על כל בחורה כמו רווק מבוגר המעניק מיד ציוני-יופי
שושנה לא תשכח כנראה לעולם, שכאשר התעוררה מן הניתוח חייכו לעברה פנים מלאות רכּוּת. היא ציינה לעצמה שהאחות הזאת היא אמנם לא יפהפיה... - ומיד כעסה על עצמה, שלאחרונה (כנראה בגלל משה) היא מביטה על כל בחורה כמו רווק מבוגר המעניק מיד ציוני-יופי. היה הרבה רוך וטוּב-לב באותה אחות. שושנה לא ידעה אז, שליבי האחות עיינה בַּתיק הרפואי שלה, וגילתה שמדובר באלמנה הגרה בדרום. וכך, בכל שעה משמונה שְׁעות אותה משמרת, נכנסה ליבי אל שושנה, חייכה, ושאלה אם היא זקוקה לדבר-מה. ושושנה, למרות שהיתה עדיין מטושטשת מן הניתוח, ידעה בדיוק לְמה היא זקוקה: לכלה עבור משה.

"בת כמה אַת, חמודה?", שאלה יום אחד, סתם כך.

הגיל היה מתאים.

היא חייגה למשה: "מתי אתה בא לבקר את אמא שלך? תנסה לצאת מוקדם מהעבודה". שושנה נקרעה בין רצונה לא להיות מעמסה על הבן, לבין תוכניתה הכמוסה שמשה יִראה את האחות כשיבוא לבקרהּ. לומר לו זאת בפירוש? - חלילה! היא כבר יודעת היטב, מה מותר ומה אסור להורים בגיל כזה.

רצה הגורל, ובפעמיים שמשה הצליח כבר לִצלוח את פקקי-התנועה שבְּגוש דן ובַכניסה לחיפה – ליבי לא היתה בעבודה...

כשהחלימה ושבה הביתה, התחילה שושנה לדבר על לִבו של משה:

"היא משהו מיוחד; ממש מלאך... השגתי את הטלפון שלה, והדוד שלך שעובד ברמב"ם מוכן בשמחה לדבר אִתה. תשמע פעם אחת לאמא שלך...".

"אמא, סיכמנו שאַת לא דואגת לי לשידוך, נכון?", הפטיר ביובש.

"אבל..." ניסתה האֵם לומר, וידעה שאין סיכוי. הוא כבר שְׂבע הערכות על 'מלאכיוֹת', שנתגלו כעבור שעה של פגישה כִּזאבות קטנות השוחרות ל"קלילות", "זרימה", ועוד אִפיונים שלַּבן שלה אין.

ובכל זאת: כשהיו באים אורחים, היתה שושנה מספרת על הניתוח המוצלח, ברוך ה', ומזכירה "באקראי" את ליבי האחות, הנשמה הטובה מבית-חולים רמב"ם.

***


הוא כבר שְׂבע הערכות על 'מלאכיוֹת', שנתגלו כעבור שעה של פגישה כִּזאבות קטנות השוחרות ל"קלילות", "זרימה", ועוד אִפיונים שלַּבן שלה אין
כעבור שנה, ראה משה מודעה על קורס לקראת חתונה מטעם "ראש יהודי" וארגון "ישפה". הוא הביט לצדדים; איש לא ראה אותו קורא את המודעה. "אני הולך לַקורס הזה! מה יש לי כבר להפסיד?", אמר לעצמו. הקורס עלה אמנם 600 ש"ח, אבל משה כבר חישב ומצא שכל פגישה עולה לו בממוצע כ200- ש"ח, מלבד הזמן ושִׁברון-הלב.

כיום, במבט לאחור, הוא אינו יכול להצביע מה בדיוק "פתח" אותו באותם עשרה מפגשים. הוא גם צוחק כיום על כך שנזהר מאוד, לבל יֵדע איש שהוא משתתף באותה סדנה, כדי "שלא יחשבו שמשהו לא בסדר אצלי... כאילו שלהיות רווק בן 40 זה יותר 'בסדר'... בכל אופן, הרגשתי אחרי הקורס יותר בָּשל, ופחות עושה חשבון לחֶברה - דבר שכנראה 'תקע' אותי שנים".

בסיום הקורס, טִלפן משה בעצמו לַדוד מחיפה, וביקש שיצור עבורו קשר עם ליבי, "האחות האגדית" של אִמו – ומאז הכל הסטוריה: "חבל מאוד שהחבר'ה לא פתוחים לשמוע רעיונות חדשים, מֵעבר לְמה שהם 'מחכימים' זה-את-זה במִפגשי הרווקים. אני למשל לא בטוח, שללא הקורס הייתי מקבל החלטה לעבור לגור בין חיפה לאשדוד, כדי שלשנינו יהיה קל להגיע לעבודה. ועוד: הקורס נתן לי יכולת להבין שבחורה שקטה ומוּפנמת כמו ליבי, היא איכותית מאוד לחיי משפחה. השתתפתי בהרבה שבתות של פנויים ופנויות, והאמֵן לי שבכל מקום התסריט חזר על עצמו: עשרות רווקים ובתוכם אני, נמשכים אל 7-8 ה'רעשניות' שמושכות את העין במראה, בלבוש, או בַצחוק שלהן".

***

כיום, בעת שד"ר אפרתי מאשדוד כותב מִרשם עבור חולה היושב מולו, מביט הלה לעִתים בִּתמונת-הנוף שעל הקיר, או בעציץ המלבלב שבפינה. אך מכיוון שהד"ר הוא תמיד חמור-סבר, תמיה לו החולה, ואינו מעז לשאול לטיבם של שני השלטים הקטנים שעל התמונה והעציץ:

לד"ר אפרתי
תודה על הסיוע בשידוך
שושנה

--------------------------------------------------------------
הנכם מוזמנים לצפות בשיעורו השבועי של
הסופר הרב יוסף אליהו
שידוכים וזיווגים
רעיונות, סיפורי-חיים, והמתחדש בתחום ההכרויות בארץ
בכל יום שני בשעה 9:00 בערב
ב"ערוץ מאיר" של "מכון מאיר".