מאז ימי אוסלו העליזים, ימי ה"מזרח התיכון החדש", פעם אחר פעם מדינת ישראל מבצעת מהלכים חוזרים ונשנים, מהלכי "שלום" "בוני אמון", ועל כך אנחנו משלמים בדם, בהרבה דם. זו התנהלות שלא רק שלא מקרבת את פרוץ השלום ואת סיום הסכסוך, אלא מעמיקה אותו, והביאה את מדינת ישראל לנסיגה ביטחונית בכל פרמטר אפשרי ולחיזוק היסודות היותר קיצוניים מבין אויבינו.



זו התנהלות שלא רק שלא מקרבת את פרוץ השלום ואת סיום הסכסוך, אלא מעמיקה אותו, והביאה את מדינת ישראל לנסיגה ביטחונית בכל פרמטר אפשרי

זה בלתי נתפס. כל אדם ממוצע, שלא לדבר על מעט אינטליגנטי, בודק את מעשיו לאור תוצאותיהם ולומד מהניסיון. הניסיון הוא הכלי שלאורו ניתן לעשות תיקון, קידום ושינוי. אך זה פלא: המערכת השלטונית וההנהגה בישראל שבויה זה שנים בקונספציה שקרית, על אף שזו טופחת על פניה פעם אחר פעם. ההנהגה מתנהגת גם באמצע הקיץ כאילו היריקה היא גשמי ברכה. מוזר מאד. נכון שאין בהנהגה הישראלית אוסף מרשים במיוחד של חכמה, אומץ, יושר ומוסר, אך בכל זאת - גם עם מה שיש, עדיין תמוה ולא מובן. יותר מכך, מתברר כי הגישה הזאת חוצה מפלגות. כולם, עם הגיעם לשלטון, בין מרכז ובין ימין, האידיאולוגיה נזרקת לפח ההיסטוריה, וכולם ממשיכים את הקו ונדבקים לתזה בדרגת מינון כזאת או אחרת.

        האם באמת נכונה עובדתית האימרה כי מה שרואים משם לא רואים מכאן? האם לאמרה הזאת יש רגלים במאה העשרים ואחת? יש משהו שלא רואים מכאן או משם בעידן האינטרנט,  הטלוויזיה, התקשורת הממוסחרת והתחרותית? היש דלת או מנעול שהיא לא מפצחת? מסמך שלא מפענחת? אין סודות במאה הזאת.

אז מה קורה פה? כן, יש כנראה משהו באמירה. משם רואים נבחרינו כי אם רוצים הם להמשיך לאורך זמן ליהנות ממנעמי השלטון, וודאי אם מזדנבת קופת שרצים כל שהיא מאחוריהם, יש רק דרך אחת: לבצע את האג'נדה והחלום הרטוב של האליטות השולטות

ואלו הן צלעותיו של ה"ריבוע" האליטיסטי: האחת בית המשפט הגבוה לצדק, שניה התקשורת לענפיה, השלישית - האקדמיה הפוסט ציונית, והצלע הרביעית - בעלי ההון

למעשה במדינת ישראל, עם מרכאות או בלעדיהם. כי זהו ה"ריבוע" הסוגר את השלטון הנבחר ומי שלא יתיישר עם חלומותיו לא יוכל להמשיך לשלוט -- האליטות שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, אך בהתנהלותם הופכים את השלטון הנבחר לחסר חוט שדרה, שנבחריו תלויים בפועלם בהכשרי האליטות, גופים שמעולם לא עמדו בשום מבחן ציבורי או דמוקרטי.

ואלו הן צלעותיו של ה"ריבוע" האליטיסטי: האחת בית המשפט הגבוה לצדק, שניה התקשורת לענפיה, השלישית - האקדמיה הפוסט ציונית, והצלע הרביעית - בעלי ההון. נניח שמצאנו את  הצופן, את הסיבה להתנהלות המופקרת של הפוליטיקאים:  ההישרדות הפוליטית, אך אז נשארת  ועולה קושיה חמורה פי כמה. מילא פוליטיקאים, אך מה קורה עם האינטליגנציה המשפטית,  התקשורתית, האקדמית? מה נאמר? עיוורון? משיחיות השלום? לטעמי זה פתרון קל ורדוד מדי. לדעתי ההסבר נימצא ברובד אחר. נכון שיש איזה גרעין קשה של שיכורי שלום, שהעובדות והמציאות לא יקלקלו להם את התזה,  אך אלה לא האליטות. שם השלום הוא לא המטרה. בתיזה של האליטות השלום הוא רק שלב, אמצעי למימוש המטרה הסופית החשובה באמת: הפיכתה של מדינת ישראל היהודית למדינת כל אזרחיה. לכן לשלום אין הגבלה  במחיר, לא בדם ולא בכסף. אין משמעות לאופיו ואורך תקופת קיומו. הוא שלב בדרך, יוצר תנאים ואקלים נוח להגעה למימוש המטרה האמיתית. פרדוקסלית,  גם הכשלונות במאמצי השלום והתשלום הנלווה אמורים להוכיח  כי אין פתרון אחר ממשי אלא הפיכתה של מדינת ישראל, מדינת היהודים -  למדינת כל אזרחיה. למי שיש הסבר לוגי אחר לעובדה המדהימה של איבוד עצמי לדעת ביטחונית, ריבונית, מוסרית,  חברתית וכמובן יהודית, שיקום ויגיד.