בהמשך לַסיפור מן השבוע שעבר על חכמתו של ר' שלמה-זלמן אוירבך זצ"ל, שאלו רבים: מה בכל זאת אפשר לומר על סודו של האיש? האם היה בחייו עיקרון שניתן לאמץ?



אביא כאן מה שאמר עליו בנו השני הרב אברהם-דב, אב"ד דטבריה עשרות בשנים, בתום שנת האבל בישיבת "קול תורה", בדיוק לפני 13 שנה:



"ידוע שהוא אסר עלינו להספיד, והתיר רק לומר "דברי התעוררות לאהבת תורה, ליראת שמים, ולתיקון המידות". ברגע הראשון אתה חושב: אחרי אבידה כה גדולה, מהיכן בכלל לוקחים כוח לומר אפילו דברי התעוררות?



עד שאתה מבין, שבעצם, הוא עצמו היה ההתעוררות! ולכן אסור להספיד... כדי שלא נסיח את הדעת מההתעוררות העולה וניצבת מאליה; שלא נקלקל, בהספדים מוגזמים שמסיחים את הדעת מן העיקר.



התעוררות, רבותי, פירושה ללמוד, לקבל משהו.



ובכן: יש גדולי-תורה, העומדים במדריגות גבוהות מאוד. אבל מי שמנסה להתקרב ל'גדול' כזה ורואה כמה הוא גבוה, אומר לעצמו: הוא גבוה - ואני קטן. איך אני יכול להגיע אליו?! זה נראה רחוק, ואף מרתיע. אבל חז"ל אמרו ב"אבות": "איזוהי דרך ישרה שיָּבוֹר לו האדם? כל שהיא תפארת לעוֹשָׂהּ, ותפארת לו מן האדם". "דרך ישרה", היא טובה למי שהולך בה, וטובה גם לשאר בני-האדם. אני חושב שמותר להגיד משהו עליו, על אופי האישיות שלו: הגדרתו היתה "ישר"; הוא הלך כל ימיו "בדרך ישרה". דרך, שהיתה "תפארת..." לא רק "לעושָׂהּ...", עבורו, אלא גם "...תפארת לו מן האדם" - גם לאחרים.



"תפארת", אין פירושו שהבריות רק אומרות שזה יפה ומוצא-חן בעיניהם; אלא "תפארת" היא דבר שנמשכים אליו. מעין בֶּגד שמוצא חן בעיני הרואה, והוא חושק למדוד זאת על עצמו.



אבא, אף פעם לא נמשך אחר סיפורים על 'גדולים', שעשו מעשים קיצוניים; הוא לא 'החזיק' מאותם סיפורים מופרזים, שאנשים דווקא אוהבים לשמוע. הוא היה אומר: אם המעשה הוא קיצוני, הרי שמיד אני מחליט שזה לא בשבילי; אין לי מה ללמוד מזה, להתעורר מזה. סיפור על הנהגה יוצאת-דופן, אינו מעורר חשק לעשות - ולכן איני צריך לשמוע אותו, וגם לא להשמיע. אני צריך לשמוע סיפור

כל אחד התחיל לחשוב, שבעצם גם הוא יכול להצטרף. אמנם בזעיר-אנפין, במשהו – אבל גם לי יש שייכות, נגיעה, בְּמדרגה כזו. בהגדרת הרמב"ם, זוהי הדרך הממוצעת

ששמיעתו מעוררת אותי לעשות, עד שאני "מודד" אותו על עצמי.



כך בדיוק היתה הרוממות שלו. בְּדרגה המתיישבת על הלב, שהרואה לא חשב שהיא גבוהה, רחוקה, או מרתיעה. כל אחד התחיל לחשוב, שבעצם גם הוא יכול להצטרף. אמנם בזעיר-אנפין, במשהו – אבל גם לי יש שייכות, נגיעה, בְּמדרגה כזו. בהגדרת הרמב"ם, זוהי הדרך הממוצעת.



והיה בדרך זו צד נוסף: היתה זו דרך ישרה מיוחדת במינה, שאין לה מתנגדים! הריני כפרת משכבו: כולו היה ממוצע! בכל דבר! בעניינים הרמים – וגם בדברים הקטנים ביותר; בתורה, ביראת שמים, בהנהגה ובמידות - אי אפשר היה לראות בו שום נטיה לצדדים! וזוהי דרך ה'. לא משום שכך יפה יותר, שזו פשרה נאה – אלא מפני שזוהי דרך ה'! אמנם מלבד זאת, גם אצל בני האדם דרך זו מתקבלת כ"תפארת", וכל אחד רוצה להתחבר אליה".

"...לפני 8 שנים, נחתה עלי מהלומה ששינתה את חיי: לאחר הלידה הראשונה שלי, התגלה שיש בלִבי פגם רציני. לאחר טיפולים ובדיקות רבות, אסרו עלי הרופאים ללדת ילדים נוספים.

הרגשתי – שחיי נעצרו, נחסמו...

שבעצם, אין לי בשביל מה לחיות. תמיד חלמתי על משפחה גדולה, שולחן מלא - ופתאום: אני, בעלי, וילד אחד...

בבקרים הייתי מתעוררת ושואלת: מה אני בעצם עושה כאן...?



כעת, משסיימתי לקרוא את "התורה המשמחת" שכתבתם, אני מִתקשרת כדי לומר שהאיש הזה, ר' שלמה-זלמן - החזיר את הטעם לחיי. פתאום אני קולטת, מה מסוגל לעשות אדם אחד... שכדי לעשות טוב בעולם, אין צורך בכוח, בכסף, ואפילו לא חייבים להיות בריאים; שלַּכמות ולעוצמה אין כל-כך חשיבות, ושגם אני, הקטנה והחלשה, יכולה לעשות המון בעולם!



ההיכרות עם האיש המיוחד הזה, מילאה אותי במשהו שכבר שנים לא הרגשתי: שאני לא מיותרת בעולם...".

/ שיחת טלפון מאלמונית /

אמנם חייבים לדעת, שזוהי גם דרך קשה! כי כדי להיות ישר, צריך לצאת מה"חשבונות הרבים" שמבקשים לעצמם בני-האדם. "האלקים, עשה את האדם ישר"; מִטבעו, מנהיגה אותו הישרות. אך מי שמניח ל"חשבונות" להנהיג אותו - כיצד יֵדע אם מוליך אותו חשבון אמת, או חשבון של שקר? לכן, עליו לברוח מ"חשבונות" העולם הזה אל הישרות, ולשם כך עליו להילחם, פשוטו כמשמעו. כי "חשבונות", מאלצים לנטות הצִּדה, לַשוליים הקיצוניים; לאיזו קיצוניות. ואף אמנם שכרגע הוא באופן כללי עדיין בדרך הנכונה – אבל כך הוא לא יגיע לעולם ל"תפארת"! כי "תפארת" פירושו להתנתק מה"חשבונות" - וזוהי כל עבודת האדם בעולמו.

"ידוע לי מנהגו של עולם, שהמוכרים, אומרים רק את "חצי האמת" על החפץ שהם מוכרים, והנח להם שינהגו כמנהגם. אבל אתה - אַל תעשה זאת".

/ תשובת הרב לשאלה בעל-פה /



מי שמניח ל"חשבונות" להנהיג אותו - כיצד יֵדע אם מוליך אותו חשבון אמת, או חשבון של שקר? לכן, עליו לברוח מ"חשבונות" העולם הזה אל הישרות

וצריך לדעת, שלצורך הליכה זו בדרך ה' אין צורך בסממנים מיוחדים, אלא די בכוח התורה: "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה" (אבות סופ"ה). יגיעת התורה, שקידת התורה – היא שרוממה אותו. ללא כל רעש, כי "לא ברעש ה'". זוהי הסגולה המיוחדת של התורה: "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" (אבות ו), מעל כל ה"חשבונות" שאורבים לאדם על כל צעד ושעל.



אבל כמה זה קשה לעשות זאת! לבדוק בכל יום אם לא סטיתי מן הישרות שמורָה התורה? לבדוק אם ה"חשבונות" לא הצליחו להתגנב מהחלון, מהדלת, או מאיזושהי פינה!

"...הן אמנם תמיה אני תמיד, במה שידוע לי מכמה מקרים, שהמוסדות [התורניים] ממש גונבים דעת הבריות, ושולחים שליחים לחו"ל לאסוף כסף עבורם באופן שהתורמים לא ידעו שהשליח עושה על-מנת לקבל פרס [-אחוזים מכספי התרומות]. כמו כן רבים ממוסדי התורה והחסד, רגילים להגזים במספר התלמידים או במספר הנתמכים על-ידם, וכדו'. וזאת למודעי, כי איני מערער ח"ו על זה, כי יודע אני שגדולים וטובים ממני עשו ועושים זאת, ומסתמא בדקו ומצאו היתר. אולם למען האמת הנני כותב לו, כי אנוכי בעָנְיִי, בַּעַר אני, ולא אֵדע מקור להיתר זה"...

/ מתוך מכתב-תשובה לרב צבי מנדלוביץ /


***



השקידה שלו, למשל, היתה שקידה במאה אחוז – אבל לא שקידה קיצונית; לא לימוד מופרז בלילות, וכדומה. היתה זו שקידה שמחד היא במלוא עוזה, ומאידך - מתחבבת על כל אחד. כל הרואה שקידה כזו, נראה לו שגם הוא מסוגל ללכת בַּסדר הזה, בעקביות הזאת. האמת היא, שלעִתים קשה יותר ללכת בַּדרך הממוצעת, מאשר בדרך קיצונית. מפני שבקיצוניות האדם מקפץ על ההרים ומדלג על הגבעות, והדבר מעניק לו איזה "עניין" בחיים; איזה גיוון מרענן, איזו תחושה של עשייה. אבל בַּדרך הישרה שאין בה "חשבונות" אין קפיצות מיוחדות, וזה מחייב כוח עצום של התמדה! אבל דווקא משום כך, דרך זו מושכת לִבות בני אדם להלך בה. כי את ה"קפיצות" - לא כל אחד מסוגל לחקות.

"שאלתי את הרב בעניין אלה שמתחתנים לפי הגימטריה של שמות האיש והאשה. הרב אמר: "אבא שלי לא התחתן בדרך זו, וגם אני לא..."; עם זאת, הסתייג מכך שכיניתי דרך זו כ"הֲבָלִים".



בהזדמנות אחרת, סיפרתי לו שחוקר אחד כתב דבר שהיה בו זלזול בחז"ל. הרב ציווה שלא אשיב בקנאות על פגיעתו של החוקר בחז"ל, אלא רק לגופו של עניין. על מאמר אחר שפורסם בזמנו נגד מישהו שפגע בחז"ל, העיר: "...אבל לשם-מה הזלזולים?".

/ הרב יעקב גרשון וייס /

זה היה הניגון שלו. לא שמעו אצלו גוזמאות, ביטוי חריף מדי, ולא סגנון דיבור גבוה ונשגב. לא למעלה, ולא למטה. הוא דיבר עם כל הגדלות, עם כל העומק, ועם כל הבהירות שלו – אבל בלי קיצוניות.



זה הסוד של ההתעוררות. של מה שמעורר חשק אצל כל אחד.



והכל נבע מתורה בטהרתה. ההליכה בדרך הישרה, מנתקת מן ה"חשבונות" מבלי לנטות הצדה! כי "העוסק בתורה לשמה" הריהי "מרוממתו על כל המעשים" (אבות ו). הוא אינו בורח הצדה מן ה"חשבונות" – אלא מתרומם, מדלג מעל המכשול, וממשיך בדרך הישרה! כשמתרוממים - לא זקוקים לשום פניה, לשום נטיה קיצונית...



זהו סוד ההתעוררות, שהוא-עצמו עורר בכל אחד ואחד מישראל".