61 שנה למערכה על יפו

הכושי עשה את שלו - אך הוא מסרב ללכת

יוסף "עבו" עברון , כ"ב בניסן תשס"ט

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בתום 61 שנה למערכה על יפו רק מתי מעט מלוחמי האצ"ל בחזית הקרבות שרדו, וגם הם נדחקו לשוליים. זירת הפעילות עברה כולה, בשלמותה, אל במת ה נ ו א מ י ם, ויחד עמה גם התהילה. בדומה לאותו סרט צרפתי נושן (ששמו פרח מזיכרוני), ובו
רשימת הנואמים ב"ערב הזיכרון" לנופלים בכיבוש יפו, ביום חמישי, 16 באפריל 2009, במוזיאון האצ"ל ע"ש "גידי", כוללת שורה של אישים חשובים ומכובדים. אך גם לא שם אחד מהלוחמים ביפו
מסופר על עיירה בצרפת, שהחליטה לארגן "ערב זיכרון" לאחד מבניה, שנפל בשדה הקרב. ובעוד הנואמים נושאים דברים נלהבים לזכרו אל מול הקהל הנרגש, מופיעה לפתע דמותו של "הגיבור", פוסעת לאטה מתוך החשיכה לעבר הבמה, לחרדתם של ראשי הקהילה, שממהרים להסתירו מעיני הנאספים ומפצירים בו לשוב ולהיעלם, כדי לא לקלקל את "החגיגה"...

רשימת הנואמים ב"ערב הזיכרון" לנופלים בכיבוש יפו, ביום חמישי, 16 באפריל 2009, במוזיאון האצ"ל ע"ש "גידי", כוללת שורה של אישים חשובים ומכובדים. אך גם לא שם אחד מהלוחמים ביפו. הללו נעלמו מהמפה, כלא היו. תפקידם הסתיים עם שוך הקרבות. את קציר התהילה הותירו לאחרים.

על אחד מהם, אליעזר שרון סודיט, שכינויו "קבצן", ואלמלא תושייתו ואומץ לבו, ספק אם ניתן היה להשלים את כיבושה של יפו – יסופר להלן.

האיש שהעז לומר "לא" לפקודת הנסיגה של בגין

בתום היומיים הראשונים של הקרבות ביפו, התברר כי החזית לא נפרצה והכוחות הפורצים עמדו בפני קיר אטום. במצב-רוח עגום ואכול ספקות הגיע בגין למטה הפעולה, ובסוף ההתייעצות ממושכת הודיע על הפסקת ההסתערות. "נחזיק בקו שכבשנו ונשאיר בו יחידת חלוץ חזקה לימים באים…", פסק.

ההחלטה נפלה, משמעותה הממשית הייתה הפסקת ההתקפה.

"אולם בלילה ההוא קרה דבר משונה," כתב בגין ב"המרד":
בפעם הראשונה התמרדו בי חיילי הארגון הצבאי הלאומי. הם פשוט מיאנו למלא את פקודת הנסיגה. הראשון שהתמרד היה "קבצן" (אליעזר סודיט). "אנחנו לא עוזבים!" הכריז באוזני מפקד הפעולה, גידי.

"פניתי לגידי והודעתי לו, שאינני מתכוון לבצע את הפקודה", סיפר לי "קבצן": "כבר קודם לכן, הגעתי למסקנה, שהדרך היחידה להתקדם היא על ידי פיצוץ קירות הבתים והתקדמות מבית לבית, לתדהמתי, בדיוק אז הגיעה ההוראה לסגת....".

"תן לי עוד לילה אחד וחומר נפץ", אמרתי לגידי, "ואני כובש את מנשייה".

"כמעט וחיבקתיו מרוב שמחה," סיפר כעבור זמן, עמיחי פאגלין (שמלכתחילה לא היה שלם עם הוראת הנסיגה). עד מהרה התברר, ש"קבצן" סחף עמו את רוב הלוחמים. "מכל יחידה שאליה הגיעה פקודת הנסיגה, נשמעה זעקה: "לא, לא, לא לסגת!"
"על דעת המפקדים והחיילים הוחלט לבטל את ההחלטה הקודמת!" הודיע בגין.

"גידי חזר מצויד באישור ובחומר נפץ", המשיך 'קבצן'" את סיפורו: "לא המהמנו והפעלנו אותו. לאחר הפיצוץ הדף אחד הבחורים שלי, סלוניקאי בעל גוף חסון, את הקיר שנפרץ. עם ההתקדמות הפחתנו בכל פעם את כמות חומר הנפץ, מחשש שיאזל. לצד חוליות החבלה שלי פעלו גם חוליות חיפוי והסתערות, שמתפקידן היה לכבוש את העמדות שנהרסו. לאחר שפרצנו כמה קירות יצאנו אל הרחוב. אך משוריין בריטי שהמטיר עלינו אש מנע את התקדמותנו. ביקשתי מהמפקדה שיספקו לנו שקי חול, היו שם חיילים קשישים שעמסו חול בשקים, ואנו השלכנו אותם אל הכביש ויצרנו כעין חומת מגן שבחיפויה צלחנו לעברו השני. המשכנו להתקדם מבית לבית
רציתי לפוצץ את מסגד "חסן בק" שגרם לנו צרות צרורות וממנו צלפו למרכז תל אביב, אך לא נותר בידי חומר נפץ וגידי טען, שממילא בגין לא היה מאשר לפוצץ את המסגד
בעזרת מכושים ומקדחות, תוך שאנו מפוצצים בתים גדולים, כדי לחסום את מעבר השריון הבריטי.

שש עשרה שעות נמשכה ההסתערות, תוך התנגדות בריטית וערבית עזה ואש תופת הניתכת עלינו. בבוקר יום הקרבות הרביעי הייתה מנשיה מנותקת מכל עבריה, והבריחה ההמונית החלה. בשארית חומר הנפץ שבידינו הורה לי גידי לפוצץ את משטרת מנשייה, כדי למנוע מהבריטים לחזור אליה. לאחר שביצעתי את הפקודה ובניין המשטרה הפך לתל חרבות, פניתי למסגד "חסן בק" שננטש ומצאתי בו ספר תנ"ך מהמאה ה -18, כתוב בגותית גרמנית. רציתי לפוצץ את מסגד "חסן בק" שגרם לנו צרות צרורות וממנו צלפו למרכז תל אביב, אך לא נותר בידי חומר נפץ וגידי טען, שממילא בגין לא היה מאשר לפוצץ את המסגד.

בהסכם שנחתם בין האצ"ל וה"הגנה" הועברה השליטה ביפו לידי ה"הגנה" וסוכם עם הבריטים על הפסקת אש. שייקה ירקוני (בעלה של הזמרת יפה ירקוני) קיבל מידינו את העמדות בשם ה"הגנה", וזו נכנסה ליפו כמעט בלי להפעיל את נשקה.